צמח צדק הקדמון קכ

שחט ובדק ברישא מי חיישי' לשאר הכבשי' שמכר לאחרי' כיון שנמצאו אחריו טריפה או לא: תשובה יראה שכל הכבשים ששחט באותו יום הם טריפה מספק כיון דהאי גברא איתרע חזקתיה ודילמא האי כבש שמצאו אחריו טריפה שחט ובדק בראשונה וכבשים האחרים ושחט ונבדקו אח"כ אחר דאיתרע חזקתי' וכל טבח שיצאתה טריפה מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו: אע"ג דלא נמצאו אחריו טריפה אלא בפעם זאת הא כבר כתב הרשב"א סי' תקצ"ד דבפעם ראשונה מעבירין אותו ואחריו הסכימו האחרונים ומ"ו ב"ח הביאו בסימן קי"ט: ואע"פ שאין מעבירין אותו אלא כשהוא מזיד אבל לא כשהוא שוגג אלא שהרשב"א כתב שאינו יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי שאם כן לעולם יאמר כן הביאו הרב ב"י בסי' קי"ט ושם בש"ע והיינו דוקא היכא דליכא הוכחה שהוא שוגג. אבל היכא דאיכא הוכחה דהיה שוגג לא מיפסל ובנדון דידן איכא הוכחה דהיה שוגג דאי היה מזיד לא היה מניח הסירכא כמות שהיא כששלח הריאה אל הבודק קבוע אלא היה מנתקה ובשוגג לא מיפסל הא לאו מילתא היא אף על גב דלא הוה מזיד מ"מ מיקרי פושע שפשע שלא בדק שפיר למצוא הסירכות ואינו מדקדק בין היתר לאיסור או שאינו בקי ביד לחפש בכל המקומות שצריכין לחפש ושחיטתו פסולה ולא מיקרי שוגג אלא היכא דנתחלפה או נתערבה לו טריפה בכשירה בשוגג או שסבר שזהו הכבש שכבר בדק ונמצא כשר ונמצא שעדיין לא בדקו וכיוצא בזה ובענין זה לא שגג בתלמודו ולא בפעולתו שיודע הדינים ושחט ובדק שפיר אלא שאחר כך נתחלפה כשירה בטריפה הוא דמיקרי שוגג אבל בנדון דידן שנמצא ששגג בבדיקתו שלא בדק שפיר אף על גב דהוא יודע הדינים לחלק בין היתר ובין איסור מכל מקום כיון שלא בדק שפיר מיקרי פושע דאינו מדקדק בין היתר לאיסור או ששגג מפני שאינו בקי ביד לבדוק אחר כל הריעותא ודאי דשחיטתו ובדיקתו פסולה וכה"ג כתב הרשב"א בתשוב' הביאו הרב ב"י בסי' קי"ט בד"ה כתב הריב"ש וכו'. ולכך יש לאסור כל מה ששחט ובדק לעצמו אפילו מה שיודעין בודאי ששחט ובדק קודם לכבש זה אפילו ביש לו ראיה מחכם שהוא בקי בדינים ובקי ביד לא מהני לענין זה דדיינינן ליה כפושע ויש לאסור גם הכלים דעד כאן לא כתבו הפוסקים הביאם הרב בהג"ה ש"ע סימן א' שאם יש לו ראיה מחכם לא אסרינן כלים למפרע אלא בשאינו יודע הדינים כהוגן התם הוא דאמרינן כיון שיש לו ראיה שכבר ידע הלכות שחיטה אוקמינן אחזקתיה ואמרינן השתא הוא דאיתרע אבל בנמצא פושע שאינו מקפיד בין איסור ובין היתר אין ראיה שלו מוכחת כלל שהיה מעולם מקפיד בין איסור ובין היתר שנאמר עליו השתא הוא דאיתרע ודאי במי ששחט ובדק לאחרים אפשר לומר דאין חוטא ולא לו ואוקמינן אחזקתיה דבדק שפיר ולא אסרינן למפרע הכלים אבל זה ששוחט ובודק לעצמו יש לאסור הכלים למפרע דדיינינן ליה כמזיד: וכן משמע לי מדברי מ"ו ב"ח סימן קי"ט סעיף ו' דבשוחט ובודק לעצמו לא מהני ראיה מחכם ויש לאסור הכלים. שכתב וז"ל מיהא דוקא בשוחט ובודק בהמה שלו דיינינן ליה כמזיד אפילו בפעם אחת וצריך נמי להכשיר הכלים אבל בבודק לאחר דאין לו הנאה בה לא דיינינן ליה כמזיד אלא כשוגג וכו'. עכ"ל ואי איתא דמיירי באין לו ראיה מחכם הא' אפילו בשוחט ובודק בהמה לאחרים יש לאסור הכלים למפרע דדילמא לא ידע מעולם דיני טרפות כהוגן ודוחק לומר דמיירי בבדקו אותו השתא ונמצא בקי בדינים דהא סתמא מיירי אלא ודאי אפי' ביש לו ראיה מחכם אם שוחט ובודק לעצמו לא מהני ליה ואסרינן הכלים למפרע דראיה אינו מוכחת שיהא מהימן לשחוט ולבדוק לעצמו וטעמא דמסתבר הוא דאיתרע חזקתיה דידיה משעה הראשונה שהרי כתב הרא"ש הביאו הטור י"ד סוף סימן י"ח וז"ל והאידנא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינין לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו את כבודם כי הם זהירים וזריזים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ"ל הרי מבואר שאין להאמין לקצבים ששוחטין ובודקין לעצמן אע"ג דלבסוף כתב שנתבטל בדיקת החכם לגמרי וכו' הא תשובתו בצדו שכ' שאינו נכון ועוד דהתם מיירי בשלא נמצא אחריו טריפה אבל בנמצא אחריו טריפה ודאי דהורע חזקתו למפרע: ועוד הא פה כבר איתרע חזקתייהו דשוחטים ובודקים לעצמן שהרי גדרו גדר ועשו תקנה שמחוייבים להביא הדפנים והריאה לבודקים הקבועים מן הקהל ולא האמינו אותם הרי לית להו חזקה כלל לכך מן הדין הוא לאסור למפרע כל מה ששחט ולא הראה לבודקים מומחים כיון שנמצא אחריו טריפה וכן יש לאסור נמי הכלים: ומכ"ש בנ"ד דאיכ' נמי ספק שמא נשתחטו ונבדקו אלו הכבשי' אחר' שחיטת ובדיקת הכבש הזה שמצאו אחריו טריפה דכולן הם ספק טריפה ואסורים לאכול: שאלה ע"ד עין הבדולח ואבן השוהם אור ישר' ונגהם האלוף התורני פ"ה ע"ה ר"ג כמהר"ר אברהם: על אשר שאל מכ"ת אותי ביין שמשימין לתוכו לענה ונשתנה טעמו ואנו קורין אותו ווירט"ט ויין אם נאסר במגע גוי דנראה שאין לאסרו כיון דנשתנה טעמו דומיא דאם נשתנה טעם יין מחמת דבש או פלפלין דלית ביה משום מגע גוי כהובא בש"ע בי"ד בסימן קס"ג סעיף ד' הוא הדין נמי אם נשתנה טעמו מחמת לענה דמאי שנא אלו הן תורף דברי מכ"ת: הנה נראה דאין להתיר מגע גוי ביין ווירמ"ט שלנו אף על גב דנשתנה טעמו משום דרגילים בו הרבה בשעת הבציר וגם אחר הבציר בסמוך לו ושופכי היין בין ישראלים בין נכרים רגילים לשפכו ולמכרו על המדה כסאה יין הרי הוא בכלל גזירת יין כשאר יין דעיקר הגזירה היתה משום בנותיהן ואם כן אעפ"י שמשימין לתוכו לענה אכתי איכא למיגזר משום בנותיהן דאי לאו הכי כל אדם יעשה כך להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים תמיד עם הגוים ויבאו להתייחד ולא דמי ליינ"מולין שמשימין לתוכו דבש ופלפלין דהתיר הרשב"א אפילו בדבש לחוד או פלפלין לחוד ואפילו בפחות משליש הביאו הטור וב"י. וכן פסק בש"ע כמותו רק שנשתנה טעמו. שאני התם דאין רגילין בו וגם אינו ראוי לשתייה כי אם מעט דרך תענוג והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה. אבל יין שמשימין בתוכו לענה מילתא דשכיח הוא וראוי הוא לשתותו אפילו דרך שכרות ודאי דשייך ביה גזירות חתנות דכי האי גונא כתב הרא"ש הביאו הטור אדברי הרמב"ם שהתיר אם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך וכו'. וכתב הרא"ש עליה וז"ל. ואין לסמוך על זה שעיקר הגזירה היא משום בנותיהן וכו'. וב"י הביא כל דברי הרא"ש מילתא בטעמא שכתב בפרק אין מעמידין וז"ל עיקר הגזירה משום בנותיהן וכו'. ואם כן אעפ"י שנותן בו שאור ודבש איכא למיגזר משום בנותיהן ויין מבושל שאני דמשום דלא שכיח לא גזרו ביה. וגם לא חיישינן שיבשל אדם כל יינו כדי לשתותו עם הגוי דטריחא ליה מילתא טובא. אבל להטיל מעט שאור או דבש כל אדם יעשה כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים תמיד עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהם וכו' עכ"ל: