צמח צדק הקדמון קיג

ס"ל דלא מפקינן מיד המוחזק אפילו לאותן פוסקים דפליגי בתפיסה אי מהני בספיקא דדינא אבל לענין להוציא מיד המוחזק מודים דאין מוציאין כהובא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ סימן כ"ה ויש לחוש דילמא תצטרך כל כך עד שתכלה קרנה כל סך הכתובה ותמות אחר כך ברעב אף על גב דמהרמ"א בסימן קי"ט הכריע בהג"ה כמ"ד דחייב לזונה משלו מכל מקום כיון דלא מצינו ראיה בדבריו אפשר שיכול הבעל לומר קים לי כאידך כיון דאפי' הטור לא הכריע כמאן סבירא לן והב"י פסק כמ"ד דאינו חייב לזונה ולפרנסה משלו אלא משלה אלא שמהרמ"א רמי דברי ב"י אהדדי דבש"ע סי' ע"ט פסק כמ"ד דחייב לזונה ובסימן קי"ט פסק איפכא כמ"ד דאינו חייב לזונה והכריע הוא כמ"ד חייב לזונה אבל מכל מקום מדברי ב"י משמע שהכריע הוא כמ"ד דאינו חייב דמסתברא לומר דהתם בסי' ע"ט כשהעתיק דברי הרשב"א דמייתי בספר ב"י שלו דסבירא ליה דאשה שנשתטית שחייב לזונה אז לא אסיק אדעתיה דאיכא מאן דפליג אזה ואשתמט מיניה פלוגתייהו דרבוותא דמייתי הטור בסימן קי"ט דאפשר דלא אסיק אדעתיה ואשתמיט מיניה: אבל התם בסימן קי"ט דהתם מייתי הטור פלוגתייהו דרבוותא בזה וראה וידע הרב ב"י דפליגי בזה ואפילו הכי הכריע הוא כמ"ד דאין הבעל חייב לזונה ודאי דהכי סבירא ליה ותפס דעת זו לעיקר דלא כמהרמ"א בהג"ה ואם כן דילמא יאמר הבעל קים לי כהנך דסבירא להו דאין הבעל חייב לזונה משלו אלא משל כתובתה ואם כן לכשתכלה קרנה תמות ברעב לכך במקום חששא כהאי ודאי דשפיר דמי למיזבן כתובתה בטובת הנאה: ואף על גב דאם תמכור הכתובה בטובת הנאה ישקלו הב"ד וקרוביה כל אלו הספיקות ותמכור בזול מפני זה ואם כן לית לה רווחה בכך מכל מקום כיון שאמרנו שעל כל פנים יתן בעד הכתובה כל כך כדי שתוכל להתפרנס מן הרווחים הרי טובה גדולה יש לה בזה כי מוטב לה לתפוס הודאי ולהשיג מקצת מן כתובתה תכף ומיד ותהיה בטוחה על די מחסורה אשר יחסר לה כל ימי חייה וגם ישאר הקרן ליורשי' יוצאי חלציה אחרי' אפי' אם תמות היא קודם ממה שתהיה סומכת על הספק שתגבה כתובתה שימות הוא קודם ויניח ממון רב כי זה פשוט וברור הוא שמניחין הספק ותופסין הודאי: וראיה לזה מתשובת הרשב"א סימן אלף ט"ו והרב בהג"ה ש"ע סימן ק"י בח"מ הביא כיוצא בזה בשם תשובת ר"ן אלא שבתשובת הרשב"א מבואר יותר וז"ל אפטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חובותיהם כי נתפשר עם בעלי חובות שנתפייס וכשגדלו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהן. והלה משיב דהועיל להם הרבה שהרי נתפשר בפחות ועכשיו היו צריכים לפרוע הכל תשובה הדין עם הלוקח שהרי רשאים אפטרופסים למכור בשטר שיש בו ריבית וכן לאשה בכתובתה משום דמפסדה והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים שהמוכרים אומרים מוטב שנמכור עכשיו ולא נחוש לספיקא דצררי ושובר ומניחין הספק ותופסין הודאי הילכך אף בזו כן עכ"ל הרי כתב בהדיא שמוטב לתפוס הודאי במועט ממה שיש לסמוך על הרבה מספק וכיון דהכי הוא ביתומים הוא הדין נמי בשוטה דדין אחד להם דכשם שמעמידין אפטרופוס לקטנים כמו כן מעמידין לשוטים. לכך יש לב"ד לוותר מן כתובתה שהיא ספק כדי שתוכל להשיג עתה בודאי מקצת כתובתה כי זה תועלת גדול לה שתהיה בטוחה על כל מחסורה אשר יחסר לה. וכה"ג מצינו בפרק חרש דף קי"ג ע"א בההוא חרש דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאות זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבא הוא קסבר אלו נשא שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי וכו' הרי דשפיר דמי למיעבד כך לאפסודיה היכא דנראה להו תועלת לבית דין דהוה תועלת דידיה הוא הדין נמי כאן: ועוד נראה להביא ראיה דיכולין ב"ד וקרוביה למיעבד כך אף על גב דאית לה פסידא מהא דפסק מהרא"י בפסקיו סי' קס"ב הביא הרב בהג"ה ש"ע ח"מ סימן י"ב דמותר לב"ד לוותר ממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות וראייתו מפרק כיצד הרגל דף כ"א ההוא גברא דבנה אפדנא וכו' אמר ליה זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגבה רב נחמן לאפדנא מיניה וכו' משמע מהתם דמתחלה אמר שיתפייסו בפחות ממה שפסק אחר כך כשסירב והיינו משום להשקיט הריב יעויין שם כי כן כתב בפסקיו וכל זה הוא דלא כמו שכתב מהר"ם טיקטין שבגליון האלפסי דפוס קראקא דלדידיה לא גבה רב נחמן לבסוף מיניה אלא כמו שאמר מתחלה שיפייס ליתומים וכתב שכן הוא באשר"י ולי לא משמע כן מאשר"י אלא כדברי פסקי מהרא"י משמע התם שמתחלה אמר שיפייס ליתומים בפחות ממה שנתחייבו לבסוף והיינו משום כדי להשקיטם מריב רצה לוותר הכי נמי בנדון זה רשאים ב"ד לוותר מממון האשה הזאת כדי להשקיט הריב דאין לך ריב גדול מזה כדאיתא ר"פ חרש שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן וכו' לא תקינו רבנן נישואין פירש רש"י שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקחת אין שלום ביניהם וכו' לכך נראה נכון דיש לב"ד לוותר מממון שלה למכור כתובתה בטובת הנאה שתהא יושבת בשלום ואז כשלא יהיה עליו חוב כתובתה יכולין מאה רבנים משלשה מלכיות להתיר לו לישא אחרת ואין זה ביטול כלל לחרם ר"ג מ"ה הן אמת ופשוט הוא אם יד הבעל משגת אין לבית דין לוותר וצריך להשליש סך כתובתה כיון דלית לה פסידא כשתהיה יושבת תחתיו ואין לזוז ממה שכתב הכלבו שאין להתיר אלא כשישליש סך כתובתה ותוספות שלה אבל היכא שאין יד הבעל משגת ואיכא ספקא טובא מוטב לה לתפוס הודאי ולהניח הספק כמו שכתבנו למעלה: הנראה לעניות דעתי כתבתי ולדבר הלכה את עצמי לא תקעתי עד כי יסכימו שנים מגדולי המורים אתי: וראיתי מי שמפקפק בזה וכתב דאפשר לומר שאפילו אם יד הבעל משגת אינו צריך להשליש אלא כדי כתובה דמיירי בהו חכמינו ז"ל כיון דלא איתמר בהדיא בכלבו ובתשובת מהר"ם שצריך להשליש סך כתובה שיש לה הכל לפי מה שהוא משמע דאינו צריך אלא להשליש סתם כתובה כדמשמע מלשונם שכתבו סתם ובעינן שישליש כתובתה או לכל היותר ישליש כדי כתובה סתם לפי מנהג המדינה ד' מאו' זהובים לבתולה וב' מאות זהובים לאלמנה אבל שיהא צריך להשליש כל סך כתובתה שיש לה יותר ממנהג המדינה כגון שהנדוניא היתה מרובה ויש לה כתובה על כמה אלפים דבר זה לא נמצא בשום פוסק זהו תורף דברי המפקפק ולי נראה להוכיח מלישנא דמתניתין ומלשון התקנה גופא וגם מסברא דאם יש לו לבעל צריך להשליש עד כדי כל דמי סך כתובתה אפילו שהוא סך גדול ורב וגם נגד תוספות כתובה: ממתניתין איתא סוף פרק אלמנה ניזונות דף ק' הממאנת והשניות והאיילנות אין להן כתובה וכו' וקאמר בגמרא אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספות יש להן וכו' שמע מיניה דלשון כתובה דנקט הוה במשמעו העיקר והתוס' לכך הוצרך שמואל לפרש ולומר לא שנו אלא מנה ומאתים דאי לא תימא הכי אלא לא הוה במשמעו אלא עיקר כתובה לחוד ולא התוספות לא היה צריך שמואל לפרש ולומר לא שנו וכו' כיון דלא קתני אלא כתובה מהי תיתי לומר דמיירי בתוספות אלא ודאי דלשון כתובה דנקט כולל גם התוספות לכך הוצרך שמואל לפרש דלשון כתובה דנקיט במתניתין לא מיירי אלא במנה ומאתים וכו' וכיון דהכי הוא ה"ה נמי בלשון התקנה דכתבו סתם כתובתה היינו לשון כולל עיקר ותוספות: