צמח צדק הקדמון קיב

טובים איש ישר. ומשופע בעושר. ושהה עמה ימים ושנים והוליד ממנה זרע כשר בן משכיל ועתה הוא כבן ח"י שנים וזה כמו שש שנים פגע בו מדת הדין ונשתגעת ואין להרהר אחר מדותיו ית'. וגלגל עמה זה יותר כמו שש שנים והוציא עליה ממון רב כדי לרפאותה וחקר ודרש על כל צד וצידי צדדים למצוא לה עזר ותרופה ואין מרפא ואין דעתו סובלת יותר לדור עמה בכפיפה אחת וצועק במר נפשו האם יש למצוא לו התרה לישא אחרת על אשתו הנה את קול דבריו שמעתי. ואת מאמר תיתי לי דכי אתא לקדמאי צורבא מדרבנן וכו' זכרתי ועל כל הצדדים להיתר דרשתי וחקרתי ולאל יתברך את תקותי שמתי. כי בדרך אמת הנחני ולאמת כוונתי: והנה בעיקר דין אשה שנשתגעית כבר נתפשטה הוראה זו להתיר במאה רבנים משלשה מלכיות כשיראו טעם מבורר רק שצריך שישליש סך כתובתה ותוספתא ליד ב"ד קודם שיתירו לו לישא אחרת כי כן כתב הכלבו וכן עשו חכמי דורינו בשנת תב"ל בהיותי בק"ק קראקא והתירו לאחד מגליל קראקא לישא אחרת ואנכי עפר ואפר נעשיתי סניף להם למלאות המספר והיתר זה מהני לכולי :עלמא אפילו לדברי מהררש"ל בתשובותיו סימן ס"ה שהחמיר שלא להתיר חרם ר"ג מ"ה בנשתטית לענין גירושין בע"כ אפילו בעיתי' חלומה היינו דוקא לגרש בעל כרחה החמיר אבל לישא אחרת בלא גירושין לא מצינו שהחמיר והיינו טעמא דלגרש בעל כרחה אפילו כשהיא חלומה איכא למ"ד דמדינא אסור כדאיתא בירושלמי הביאו התוספות בפרק חרש דף קי"ג וכן באשר"י פרק חרש דלמ"ד נשטית לא יוציא וטעמא מפני גרירא עיתים חלומה אסור וכו' יעויין שם לכך כאן דפליגי בזה יש להחמיר להוציא נפשיה מפלוגתא אבל לישא אחרת בלא גירושין אין שום איסור אלא חומר החרם דר"ג מ"ה חל עליה ובכי האי גונא דנשתטית סבירא להו להרבה מהאחרונים דשרי לישא אחרת דבכי האי גונא לא החרים ר"ג אלא שהמנהג אינו כן להתיר לישא אחרת בלא מאה רבנים אלא המנהג הוא אפילו בנשתטית שלא להתיר אלא במאה רבנים משלשה מלכיות משלשה קהלות כמו שכתב הכל בו: ולפי זה העלה האי צורבא מרבנן בעל אשה זאת שנשתגעית לא היה צריך יותר אלא להשליש סך כתובתה ותוספתא ביד ב"ד ואז הוו יכולין מאה רבנין להתיר לו לישא אחרת. אבל לפי שכתובתה היא מרובה ואין ידו משגת להשליש אפילו חצי סך כתובתה צ"ע היאך יש לו להתיר כיון דכלבו כתב שאין להתיר אפי' כשיראו טעם מבורר אלא כשישליש סך כתובתה ובעל אשה זאת אין ידו משגת: אע"ג דהרא"ש והריב"ש כתבו בתשובה והביאם הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן קי"ט היכא דיכול לגרשה ואין לו לשלם הכתובה אינו יכול לעכב הגירושין אלא תתגרש וישאר הכתובה חוב עליו ואם כן הכא נמי נימא הכי כיון שאין לו לשלם הכתובה תשאר הכתובה חוב עליו. לא דמי דהתם שאני כיון שיכול לגרשה מצד הדין אלא שאין לו לשלם אינה יכולה לעכב בשביל פרעון הכתובה אלא תשאר חייב עליו דהכי כתבו בהדיא בתשובה. אבל כאן אין גירושין כלל אלא שרוצה לישא אחרת וחל עליה חרם דר"ג ולא נמצא היתר אלא בגונא דכתב הכלבו שצריך להשליש סך כתובתה ליד ב"ד אם כן היאך נכניס ראשינו להתיר אפילו כשלא ישליש דילמא כך היה מקובל הכלבו שמתחלה נעשה חרם על אופן זה שלא להתיר אפי' כשיראו טעם מבורר אם לא שישליש סך כתובתה ותוספתא: אמנם נראה בהיות כי צער האיש הוא מרובה ואין ידו משגת יש למצוא לו היתר לפע"ד בדרך זה שבנה המשכיל שהוא גדול בשנים בצירוף שאר קרוביה ימכרו כתובתה ותוספתא בטובת הנאה לבעלה על פי בית דין בכח ב"ד יפה בסך ממון שיהא נר' להם ברור שתוכל להתפרנס מן הרווחים והיינו שאר וכסות וכל צרכיה והקרן ישאר קיים לבנה אחריה אפילו אם תמות היא בחיי בעלה ואז יוכלו אחר כך מאה רבנים משלשה מלכיות להתיר לו לישא אחרת ולא יהיה בטול לחרם ר"ג שהרי תו אין לה עליו חיוב כתובה שכבר מכרה לו הכתובה בטובת הנאה: וענין זה שאמרנו למכור כתובתה לבעלה בטובת הנאה נראה דשרי למיעבד כך אף על גב דמפסדינן לה הרבה כיון דאין הפסד ודאי אלא ספק הפסד ולא חדא ספיקא אלא כמה ספיקות חדא דילמא תמות היא קודם דמיתה שכיחא טפי בנשים מבאנשים דהכי כתבו התוספות בשם הירושלמי בפרק נערה דף כ"ב בד"ה רצה אינו פודה וכו' וז"ל לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים וכו' עכ"ל ואם כן אם תמות היא קודם אין כאן הפסד כלום ואם תמצא לומר בעלה ימות קודם דילמא לא תוכל לגבות כתובתה שהרי אם תשאר כך כאשר היא עתה לא תוכל לגבות דכיון שנשתטית אינה יכולה לישבע וכל זמן שאינה נשבעת אינה יכולה לגבות כי כן כתב הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן צ"ו יעויין שם הן אמת שיש גמגום בפסק זה שכתב הרב בהג"ה דאשה שנשתטית אינה יכולה לגבות כיון שאינה יכולה לישבע כי הנה ז"ל הג"ה אשה שנשתטית ונתאלמנה אין יורשיה נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע עכ"ל וזה נראה תמוה אם היא נשטית בחיי בעלה ואחר כך נתאלמנה למה נחוש לצררי היאך יתפוש צררי לנישטת והרבה מצינו כיוצא בזה דלא חיישינן לצררי כגון שמת פתאום כמו שכתב הרא"ש בתשובה דעיקר חששא דצררי הוא בשעת מיתה. ומקור דין זה שהעתיק הרב בהג"ה הוא תשובת הרשב"א הביאה ב"י בסוף סימן צ"ו מטור א"ה. ומי שמעיין התם יראה ויבין דהתם איירי באלמנה שנישטת אחר שנתאלמנה וכשמת בעלה היתה פקחת התם הוא דחיישינן לצררי וצריכה לישבע. וכיון שנישטת אחר כך ואינה יכולה לישבע אינה יכולה לגבות אבל לא בנישטת בחיי בעלה כי הנה ז"ל התשובה שהביא הרב ב"י בסוף סימן צ"ו. כתב הרשב"א בתשובה על אלמנה שיוצאת מדעתה ויורשיה תובעים כתובתה מיורשי בעלה וכו' הדין עם יורשי הבעל וכו'. הרי פשט משמעות הלשון הוא אלמנה שיצאת מדעתה אחר שהיתה אלמנה יצאת מדעתה ונכון הוא להגיה שכן צריך להיות אשה שנתאלמנה ונשטית אין יורשיה נוטלין כתובתה וכו' ויהי מה כנדון שלפנינו כמה ספיקות איכא אם תגבה כתובתה ואפילו לחסרון שאר וכסותה בחטי בעלה יש לחוש מפני דעניות שכיח כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע י"ב סימן רכ"ח סעיף י"ב: ובפרט בזמנינו שהעתים משתנים והמחיות מתמעטים שיש לחוש לכך. וראיה לזה מהא דכתבו התוספות ריש פרק האיש מקדש הביא דבריהם הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן ל"ז דאף על גב דמצוה לאדם שלא יקדש את בתו כשהיא קטנה מכל מקום בזמן הזה שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא נוהגין לקדש את בנותינו הקטנים ע"כ הרי התירו לעבור על המצוה אפילו בקום ועשה מטעם זה דיש לחוש לנולדות. וכל שכן עתה שיש לחוש לזה ובפרט כיון שאין יד הבעל משגת ופרנסת ומזונות אשה זו שנשתטית הם יותר משל שאר נשים ודאי דאיכא למיחש לה שלא יוכל לפרנסה. ועוד אפילו אי היתה יד הבעל משגת כדי לפרנסה ברווחה אפי' הכי שפיר דמי למיזבן כתובתה בטובת הנאה אם תהיה היא על ידי כן בטוחה להתפרנס מן הרווחים והקרן יהא קיים משום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים באשה שנשתטית אי בעלה חייב במזונותיה הרמב"ם סבירא ליה דאינו חייב והרמ"ה והראב"ד משמע דסבירא להו דחייב והטור אייתי להו בא"ה סימן קי"ט ואיכא למיחש לשמא יאמר הבעל קים לי למ"ד דאינו חייב לזונה משלו אלא משל כתובתה. ובספיקא דדינא