צמח צדק הקדמון קו

שותף ושותפות גוי פוטרת מן הבכורה אלא אפילו אם נתן הישראל הזהוב הזה בתורת פרעון דאז קנה כל הפרה כדאיתא התם בטור ח"מ סימן ק"ץ אפ"ה אין כאן קדושת בכור דכיון דישר' מצי לדחוייה לגוי ולהניח לו הזהוב ושלא ליקח הפרה הרי נשארה הפרה לגוי ופטור מן הבכורה. וראיה ברורה לזה מהא דאיתא בפרק ב' דחולין דף ל"ט ע"ב אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לר' אליעזר יהיב ליה זוזי לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי אינש אלמא הוא דלא מצי למידחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישך והר פירש רש"י לרבי אליעזר דאמר מחשבת גוי לע"ז פוסלת שחיטת ישראל וכו' יהיב ליה גוי זוזי לטבח ישראל בשביל בשר וכו' מי מיתסרא בהמה וכו' אי אינש אלמא הוא האי גוי ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אשתכח דקנייה גמורה היא ואי לא מצי אמר ליה רישך והר הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכיון דמצי לדחוייה אשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דגוי קשחיט וכו' ואף על גב דקיימא לן מעות הגוי קונות ויש לו חלק בה מיהו ישראל כי שחיט מסלק ליה לגוי ואין נעשה שלום דאמר ליה לא לעוותי שתפתיך אבל באיניש אלמא על כרחו שחיטה אף בשבילו היא ונכרי מחשב עליה עד כאן לשון רש"י. הרי בהדיא מבואר אף על גב דמן הדין אית ליה לגוי חלק בבהמה במעות שנתן. מכל מקום אזלינן להקל אפילו באיסור חמור ע"ז דאורייתא ואמרינן כיון דלאו גברא אלמא הוא מצי ישראל לדחוייה ולא מיתסר. וכן כתבו נמי התוספות בדבור המתחיל רישך והר וז"ל אפילו למאן דאמר מעות לנכרי קונות הכא לא סמכה דעתיה כיון דמצי מדחי ליה וכו' עכ"ל הרי בין לרש"י ובין לתוספות אף על פי שמן הדין היה לגוי חלק בבהמה ומחשבת גוי לעבוד' זרה אוסרת לרבי אליעזר אפילו הכי אזלינן לקולא אי לאו אינש אלמא הוא הגוי ואמרינן דישראל מצי מדחי ליה מכל שכן באיסור בכור דאזלינן להקל כיון דמצי ישראל לדחוייה אין כאן אפילו ספק בכור דמתחלה לא סמכה דעת הגוי כלל: שאלה ס"ד ישראל רצה לילך ליום השוק לעיר אחרת לקנות בהמות אמר ליה גוי אחד אייתי לי פרה טובה והרי לך על המקח שלשה טאלי"ר ואתפשר עמך אם תהיה טובה ונטל ישראל המעות וכשבא ישראל להעיר ההיא שאל לגוי אחד אם יודע מפרה טובה שילדה כבר שמוחזקת לגדל ולדות גדולים וטובים והשיב לו הגוי שיש לשכינו פרה טובה כחפצו וכבר ילדה כמה פעמים והוליכו לשכינו וקנאה הישראל וידע הישראל שמעוברת היא והוליכה לביתו ולא שם אל לבו למכרה מפני שראה שהיתה חולבת וגם הגיד לו הגוי שכבר ילדה ולא היתה אצלו רק יום א' וילדה זכר יורינו מורינו מה דינו של ולד זה לכאורה נראה שיש כאן תלתא צדדי היתר: א' שהיתה הפרה חולבת ורוב בהמות אינם חולבת אלא אם כן ילדו: ב' שהגוי הגיד שכבר ילדה ומסתמא לא הגיד כך להשביח המקח כיון שאין הוא בעל הפרה: ג' כיון שישראל קנה הפרה מתחלה על שם הגוי ובהמת גוי פטורה מבכורה ואם תמצא לומר דבחד מהנך צדדי היתר באפיה נפשיה אין להתיר מכל מקום נצרף כל הני צדדים להדדי אפשר דמהני דכך כתוב בש"ע מי"ד סימן שט"ז בהג"ה דאם היתה הפרה חולבת ויש עוד צד היתר לזה סומכין להתיר: תשובה כל הני תלתא צדדי היתר לית בהו מידי למיתלי ביה ההיתר צד א' שהיתה הפרה חולבת לא מהני דהא כבר הסכימו כל האחרונים דאין סומכין על מה שהיא חולבת . הביאם הרב בש"ע מי"ד בהג"ה סימן שט"ו סעיף ג' צד ב'. מה שהגוי שאינו בעל הפרה הגיד שכבר ילדה נמי לא מהני כיון שלא היה מסיח לפי תומו אלא משיב היה על שאלתו של ישראל ששאלו על פרה טובה שילדה כבר ולא מיבעיא לפי משמעות פשט לשון הטור סימן שט"ז פשיטא דאין לסמוך על הגדת הגוי דלדידיה אפילו מל"ת גמור וידעינן ביה שלא אמר כן להשביח המקח לא סמכינן עליה משום דמסקינן בפרק הגוזל בתרא דף קי"ד דאין מל"ת כשר במילי דאורייתא אלא בעדות אשה בלבד וכן משמע ליה למהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ל לפרש משמעות הטור סימן שט"ז אלא אפילו לפי מאי דמשמע ליה לפסקים וכתבים התם בסי' ק"ל ללמוד מדברי הרא"ש פרק ג' דבכורות דמל"ת בדאיכ' הוכחה דלא קמכוון להשביח המקח מהני אפילו הכי בנדון דידן אין להתיר על פי הגדת הגוי אף על גב שאין הוא בעל הפרה ולא קאמר להשביח מכל מקום כיון שלא היה מל"ת אלא משיב היה על שאלת הישראל לא סמכינן עליה ועוד דאפשר לומר אף על פי שהוא לא היה בעל הפרה מכל מקום אפשר שאמר כן להשביח המקח כי היה רוצה להיות סרסור במכירת פרה ההיא. צד ג'. שמתחלה קנה ישראל הפרה על שם הגוי ובהמת גוי פטורה מן הבכורה נמי לא מהני דממה נפשך אין שום שייכות לגוי בפרה כל זמן שלא קנה אותה מישראל אחר שהביאה אי מתחלה לא נתכוון ישראל לקנות הפרה לעצמו אלא לגוי וליתנה לו כמו שקנאה ולא הוה אלא שלוחו של גוי רק רצה ליטול מגוי שכר טרחתו הא מסקינן בפרק איזהו נשך דף ע"א עמוד ב' דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו לתרי לישנא דאמר התם אליבא דרב אשי וכן פסק הטור ח"מ סימן קפ"ח וממילא הוה פרה של ישראל וחייבת בבכורה כיון דברשותו ילדה, ואי מתחלה נתכוון הישראל לקנות הפרה לעצמו ולהרויח בה פשיטא דכל זמן שלא מכר' אחר כך לגוי הוי הפרה של ישראל לגמרי והיא חייבת בבכורה. וכן משמע הלשון שגוי גופיה לא מתכוון מתחלה אלא שיקחנו אחר כך מישראל ולא שהישראל יקחנו על שמו שהרי לא אמר זבין לי פרה אלא אייתי לי פרה והכי דייק הרמ"ה לחלק בין שאמר זבין לי ובין שאמר אייתי לי הביאו הטור ח"מ סימן קפ"ג. ובין כך ובין כך היתה הפרה ברשותו של ישראל ולא היה לגוי שום שייכות בפרה וחייבת בבכורה: וכיון דבכל חד מהנך תלתא צדדי באפיה נפשיה ליכא למישרי הוא הדין נמי אף על פי כשנצרף כולן להדדי לא מהני דהא דכתב הרב בהג"ה ש"ע סימן שט"ז כשהפרה היתה חולבת אם יש עוד לצרף צד היתר סמכינן עליה הכי פסקי מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ל והוא לא כתב כן אלא בצדדי היתר דיש בהם כדי להתיר על ידן כגון שהפרה היתה חולבת דס"ל לרבוותא כיון שהיא חולבת ודאי ילדה אלא שלא רצה לסמוך על זה לפי דורו לכך כתב אם יש עוד צד היתר כיוצא בו דיש בו כדי להתיר כגון מל"ת דאיכא מאן דשרי במל"ת אם אינו מכוון להשביח המקח הרא"ש והתוספות פרק ג' דבכורות דף כ"א בד"ה אשתבוחי וכו' מצרפינן הני תרי צדדי היתרא להדדי וסמכינן עליה ומשום שהני תרי צדדי היתר שייכי להדדי ובחד גונא הם דסימן חליבה הוא הוראה על שכבר ילדה והגדת הגוי במל"ת נמי הוא שכבר ילדה לכך מצרפינן להדדי וסמכינן עלייהו. אבל בנדון דידן הני תרי צדדי היתר א' שהיתה הפרה חולבת. ב' שמתחלה קנה ישראל הפרה על שם הגוי לית להו שייכות להדדי דהתיר פרה חולבת הוא משום שודאי כבר ילדה והיתר קניית הפרה על שם הגוי הוא שלא ילדה כבר אלא שבהמת גוי פטור' מן הבכורה ובכי האי גונא לא מצרפינן להדדי דהכי כתב מהרא"י בהר' בפסקים וכתבים סימן קס"ד וז"ל התם אבל בנ"ד אין נראה לי לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת ולהתיר מבנייהו דשניהם לא שייכי אהדדי