צמח צדק הקדמון קה

ר"ל דאפילו בדיעבד כדמוכח התם וכו' עכ"ל. הרי כתב דאפילו בדיעבד לא פקעי קדושת בכור אלא בתרווייהו משיכה ומעות וכן כתב הדרישה וב"ח בסימן ש"ך דבעינן תרווייהו אפילו בדיעבד. אלא שבתשובת ר"מ איסרלס סימן פ"ז כתב דבדיעבד מהני משיכה לחוד בגוי דפסק כר"ת וכתב שהטור י"ד שכתב שצריך לעשות משיכה וגם ליתן המעות אינו אלא לכתחלה עכ"ל מכל מקום לא כתב דמעות לחוד מהני בדיעבד דאפילו לדידיה לא מהני בדיעבד אלא משיכה אבל לא מעות ואם כן בנדון דידן דלא עבד הגוי משיכה בפרה רק שנתן מקצת דמים אע"פ שמקצת דמים קונים לגמרי בישראל אם נתנם בתורת פרעון או כנגד מעותיו אם נתנם בתורת ערבון כדאיתא בטור ח"מ סימן ק"ץ מכל מקום בגוי אין המעות לחוד קונות לפי הסכמת האחרונים ונשארה הפרה ברשותו של ישראל וחיילה עלה קדושת בכור וצריך הישראל לפי זה לסלק יד הגוי מולד זכר שילדה הפרה הזאת ולנהוג בו קדושת ספק בכור אף על פי דמתשובת מהר"ם לובלין משמע שאם הגוי תופס הבכור אפילו שלא כדין ואפילו הוא בכור ודאי אין הישראל מחוייב לפדותו היינו דוקא כשהוא כבר ביד גוי אבל הכא שהוא ביד הישראל צריך הוא לסלק יד הגוי: ומ"מ נראה לי בנדון דידן למצוא היתר כיון שהגוי הזה הלוקח פרה לאו סתם גוי הוא אלא שופט העיר וידו תקיפה על הישראל ואין הישראל יכול לדחותו להחזיר לו השני טאלי"ר שנתן לו על המקח אלא צריך ליתן לו הפרה נעשית הפרה ברשותו של הגוי ופטורה וראיה לזה מהא דאיתא פרק ב' דחולין דף ל"ט ע"ב אמר לי' רב אחא ברי דרב אויא לרב אשי לרבי אליעזר יהיב ליה זוזי לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי גברא אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישך והר פירש רש"י לרבי אליעזר דאמר מחשבת גוי לע"ז פוסלת שחיטת ישראל וכו' יהיב ליה גוי זוזי לטבח ישראל בשביל בשר וכו' מי מתסרא בהמה בהכי וכו' אי איניש אלמא הוא האי גוי ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אשתכח דקנייה גמורה היא ואי לא מצי אמר ליה רישך והר הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכיון דמצי לדחוייה ואשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתיה דגוי קא שחיט וכו' דמימר אמר האי ישראל אי בעינא מהדרנא ליה זוזי הילכך שרי וכו' אבל באיניש אלמא על כרחו שחיטה אף בשבילו היא ונכרי מיחשב עליה עכ"ל רש"י: וכתבו התוספות התם בד"ה רישך והר אפילו למ"ד מעות לנכרי קונות הכא לא סמכה דעתי' כיון דמצי מדחי ליה ואי אלמא הוא מדרבנן אסור ואפילו למ"ד בפרק ב' דבכורות דמשיכה בנכרי קונה ולא במעות עכ"ל פירוש לדבריהם אפילו למאן דאמר ולא דלא קנה הגוי במעות אלא במשיכה ולמה יהא מחשבתו מועלת לאסור מ"מ כיון דאלמא הוא אשתכח דקנייה ואוסרת מחשבתו הרי מבואר אפילו במקום דלא קנה הגוי מצד הדין מכל מקום אי איניש אלמא הוא דלא מצי ישראל לדחוייה אשתכח דקנייה גמורה היא הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שזה הלוקח הפרה מן הישראל הוא השופט העיר ואינש אלמא הוא ולא מצי ישראל לדחוייה להחזיר לו השני טאלי"ר שנתן לו על דמי הפרה אף על גב דמצד הדין לא קנה הפרה במעות שנתן מכל מקום אשתכח דקנייה ונעשית הפרה ברשותו משעת המקח ופטורה מן הבכורה ואין הישראל מחוייב לסלק יד הגוי מן הולד ולא תימא דילמא שאני התם דלהחמיר הוא דאמרינן הכי אבל לא להקל ובנדון דידן הוה להקל דהא חד טעמא אית להו דתפיסת יד גוי בפרה גורם התם גבי ע"ז תפיסת יד גוי גורם לאסור והכא גבי בכור תפיסת יד גוי גורם היתר ואף על פי שאין תפיסת גוי בפרה אלא באלמות מהני לפטור מבכורה כמו שמחייבת בע"ז תפיסת יד גוי באלמו' ה"נ פוטרת בבכורה: והכי נמי איתא בהדיא בפסקים ובכתבים דמהרא"י סימן ק"ל בשם התוס' דאיזהו נשך שכתב וז"ל ואשר הבאת ראי' ממקבל צאן ברזל מן הגוים וכו' ההיא מתניתין מבכורות מייתי לה תלמודא פ' איזהו נשך ומסיק רבא התם דטעמא הוא משום דאי לא יהיב ישראל זוזי אתא גוי ותפיס לה לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לה לולד וכו' ומקשים עלה התוספות שם דמאי שנא מבהמות ארנונא וכו' ומתרצים התם שאני לפי שגוף הבהמה של ישראל היא אבל הכא גוף הבהמה של גוי היתה כל כמה דאית ליה לגוי צד זכייה באת"ל בגזל פטור בככורה עיין שם וכו' עכ"ל הרי כתב בהדיא שאפילו אין לגוי זכייה אלא בגזל פוטרת מן הבכורה: והן אמת שלא נמצא בתוספות שלנו באיזהו נשך בסוגיא דהתם שיהא מהני צד זכייה של גוי באת"ל בגזל כאשר כתב מהרא"י בשמם אפשר דכך היה כתוב בתוספות שלפניו אבל מכל מקום לעיקר דדינא נראה לי ראיה ברורה הא דלעיל מפרק ב' דחולין אי אינש אלמא הוא וכו' דאע"פ שאין לגוי זכייה מצד הדין אלא באלמות מיקרי תפיסת יד גוי בבהמה ולכך בנדון דידן דהלוקח הוא השופט אינש אלמא הוא נעשית הבהמה ברשותו ופטורה מן הבכורה: שאלה ס"ג ישראל קנה מגוי פרה ונתן לו על המקח זהוב אחד ונשארה הפרה בבי הגוי עד שיתן הישראל מותר המעות וקודם שנתן המעות המותרות ילדה הפרה ולד זכר יורינו רבינו מה דינו של ולד זה דדילמא מעות קונות בגוי כרש"י הביאו הטור י"ד סי' ש"ך: תשובה לכאורה נראה דיש בזה דין ספק בכור דחיישינן לפסק רש"י דמעות קונות בגוי כריש לקיש אף על גב דמהטור ח"מ ריש סימן קצ"ח משמע דפסק כר"י דבישראל מעות קונות דבר תורה וממילא בגוי קונה משיכה ולא מעות כדמוכח מסוגיא ריש פרק ב' דבכורות דף י"ג הא קא חזינן דלענין איסורא בבכור לא רצה הטור להכריע כדברי ר"י ופסק לחומרא כדברי שניהם וכתב שגוי שקונה מישראל צריך ליתן מעות וגם צריך לעשות משיכה וכן משמע נמי מטור ח"מ סוף סימן קצ"ד שלא דחה פסק רש"י לגמרי שפסק כר"ל שהרי כתב התם וז"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עכ"ל. הרי אע"ג דבישראל מישראל פסק הטור ריש סי' קצ"ח כר"י דמעות קונות דבר תורה וממילא נשמע דבגוי במשיכה ולא במעות. ואפילו ישראל מגוי שהרי אין חילוק בין גוי מישראל ובין ישראל מגוי כדמוכח מסוגיא ריש פרק ב' דבכורת דף י"ג ואפילו הכי כתב סוף סימן קצ"ד דישראל מגוי קונה מטלטלין במעות והיינו כר"ל אע"ג דאפשר דלא כתב הטור כך לפסק הלכה אלא אליבא דרש"י וקמשמע לן דבמטלטלין אליבא דרש"י דמעות קונות אין צריך שטר כמו בקרקע וכן מצאתי בדרישה שכ"ב בי"ד סימן ש"ך מכל מקום קא חזינא דלא דחה הטור פסק רש"י לגמרי שהרי כתב הדין אליביה ולכך גבי איסורא כמו בכור ודאי דיש לחוש לפסק רש"י לחומרא דישראל מגוי קונה במעות לחוד וחיילה עלה קדושת בכור: ומ"מ בנדון דידן נראה לי דאין כאן אפילו ספק בכור כיון דהאי גוי לאו גברא אלמא הוא שיכול הישראל לדחותו שלא ליקח הפרה ולהניח לו הזהוב האחד שנתן לו ולא מיבעיא אם הזהוב שנתן לגוי לא נתן בתורת פרעון אלא בתורת ערבון דאז לא קנה אלא כנגד מעותיו והשאר נשאר לגוי כמו שכתב הטור ח"מ סי' ק"ץ פשיטא דפטורה מן הבכורה דכיון שלא קנה ישראל אלא כנגד מעותיו והשאר נשאר לגוי אם כן הוי גוי בבהמה