צמח צדק הקדמון קד

עכ"ל ומשמע ליה למכ"ת כשיש לגוי צד זכייה בדינייהו ולא בגזל אלא שלא רצה מכ"ת לסמוך על זה כיון שהר"מ מינץ בתשובה סי' ה' כתב בהדיא שאין מנהג תגרי גוים מועיל להפקיע קדושת בכור ומכ"ת הזכיר מה שמצא בתשובת רמ"א סימן פ"ז ומשאת בנימן סימן ל"ה: הנה כבר הודעתי למכ"ת כי לא היה לי שעת הכושר אפילו לקרות דרך העבר' את אשר כ' עד עתה בחג השבועו' בחצי היום אשר לה' ואמרתי לשלוח למכ"ת את אשר כתבתי בענין כיוצא בזה ומתוכו מבואר מה שכתב בפסקים ובכתבים סימן ק"ל בשם התוספות דאיזהו נשך כל כמה דאית ליה לגוי צד זכייה באת"ל בגזל פטור מן הבכורה וכו' הדין דין אמת אף על גב דלא נמצא כן בתוספות שלנו והבאתי ראיה לזה מפרק ב' דחולין דף ל"ט ע"ב אמר ליה רב אחא בריה דרב אושעיא לרב אשי לרבי אליעזר יהיב ליה זוזא לטבח ישראל מאי אמר ליה חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי מידחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישך והר. פירש רש"י לרבי אליעזר דאמר מחשבת נכרי לע"ז פוסלת שחיטת ישראל וכו' יהיב ליה זוזי הגוי לטבח ישראל בשביל בשר וכו' מי מתסרא וכו' חזינן אי איניש אלמא הוא האי גוי ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר דינר שלו אשתכח דקנייה גמורה היא ואי לא מצי אמר ליה רישך והר הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכו': וכתבו התוספות התם בדבור המתחיל רישך והר אפילו למ"ד מעות קונות לנכרי הכא לא סמכה דעתי' כיון דמצי מידחי ליה ואי אלמא הוא אסור מדרבנן. ואפילו למ"ד בפרק ב' דבכורות דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות עכ"ל פירוש לדבריהם אפילו למ"ד דלא קנה הגוי במעות אלא במשיכה ולמה יהא מחשבתו מועלת לאסור מ"מ כיון דאלמא הוא אשתכח דקניי' ואוסרת מחשבתו הרי מבואר אפי' במקום דלא קנה הגוי מצד הדין מכל מקום אינש אלמא הוא דלא מצי ישראל לדחוייה אשתכח דקנייה גמורה היא: אבל מכל מקום כיון דר"מ מינץ בתשובה סימן ה' פסק שאין מנהג תגרים מועיל להפקיע קדושת בכור מסתברא לי לחלק ולומר דיותר מועיל אלמותו דגוי להפקיע קדושת בכור מזכייה שיש לגוי בדיניהם והפרה היא עדיין ברשות ישראל. והיינו משום דכשהגוי לאו אלמא הוא ולית ליה זכייה בדין ישראל אלא בדינא דידהו אין דעתו של גוי סומכת לזכות בבהמה דידועים הם דמצלי דינא ובקל מצי ישראל לדחוייה. או אפשר דלא בעי למיטרח למיקם בדינא עם ישראל ומתפייס בזה שמחזיר לו ישראל מעות שנתן לכך לא מיקרי בכה"ג תפיסת יד גוי בפרה משא"כ בגוי אלם דסומך על אלמותו ליקח מיד הישר' הפרה ואין מידו מציל שפיר מיקרי תפיסת יד גוי בפרה: ועוד נראה לי אפילו אם נאמר דזכות יש לגוי בדיניהם ולא בדינינו מועיל להפקיע קדושת בכור אפילו הכי בנדון דידן שלא מכרה הישראלית לגוי דעלמא אלא לגויה שהיא מכרת אותה ובוטחת בה שתחזור ותמכור לה הפרה ברווחים מועטים ולא תחזיק בפרה כולי עלמא מודים דאינו מועיל להפקיע קדושת בכור במעות לחוד בלא משיכה דכיון שעל פי הדין לא זכתה הגויה בפרה אם כן אין טעם לומר שתהא נפקעת קדושת בכור אלא משום דיכולה לזכות בדיניהם והרי אין הגויה הזאת חפצה לזכות בדיניהם ולהחזיק הפרה. בשלמא כשישראל מוכר לפרה באמת במכירה ממש על דעת שיזכה הגוי בפרה התם הוא דאמרינן דאף על גב דבדין ישראל לא קנה הגוי במעות לחוד בלא משיכה מכל מקום כיון דבדיניהם קנה והגוי רוצה לזכות בדיניהם ויתבענו לישראל בדיניהם ולא יותר נגדו מועיל להפקיע קדושת בכור למאן דאית ליה ואין הישראל צריך לסלק יד הגוי אבל כשלא מכר ישראל הפרה לגוי על דעת שיחזיק הפרה ממש אלא שדעתו סומכת שהגוי יחזור וימכרנו לו בריווח מועט ולא יתבענו לדין מה מועיל זה דיכול לזכות בדיניהם כיון דאינו רוצה לזכות בדין ואין זה מיקרי יד גוי תופסת בפרה וליכא למאן דאמר שיהא נפקע קדושת בכור בכה"ג: ועוד נראה לומר אף על פי שחק דיניהם הוא שמעות לחוד קונות היינו דוקא היכי שקנה גוי במקח גמור על דעת שיחזיק בפרה אבל בכי האי גונא שלא קנה אותה מתחלה על דעת שיחזיק בפרה אלא כדי להפקיע קדושת בכור והדמים מודיעים וגם דרך המוכר בכי האי גונא לומר בפירוש לגוי שאחר כך יחזור ויקחנה ממנו בריווח מועט שיתן לו אי אתי לדינייהו אחר כך כשרוצה הגוי להחזיק בפרה אין הגוי זוכה בדינייהו בשלמא אי עביד תרווייהו מעות ומשיכה אף על גב דהמכירה היא בכי האי גונא שאינה מכירה גמורה אלא כדי להפקיע קדושת בכור ולא מהני בדינא דידהו מכל מקום כיון דבדינינו זכה בה מה לי בדינא דידהו דבתר דינא דידן אזלינן ופקעה קדושת בכור. אבל אי לא עביד משיכה דלא זכה בדינא דידן והמכירה היא בכי האי גונא שלא על שם מקח גמור אלא כדי להפקי' קדוש' בכור והדמי' מודיעי' אפשר דגם בדינא דידהו לא הוה מקח קיים ודאי דלא פקעה קדושת בכור: הנה. גם מכ"ת ירד לחלק בכך בין שקנה הגוי בדמי שויה או שלא קנה אלא בדמים מועטים אלא שקיצר ומשמע מדבריו שהדבר תולה בדמים מועטים ואני אומר אם היה ביניהם מקח גמור אפילו הדמים מועטים אפשר שקנה בדיניהם במעות לחוד אלא הדבר תולה בזה שהיתה דעתו סומכת שיחזור ויקחנה ממנו בריוח מועט ואחר כך רוצה הגוי להחזיק בפרה אי אתי דינא לקמייהו אפשר דצריך הגוי להחזיר הפרה לישראל: ומה שכ' מכ"ת מדין משיכה שלא על דעת קנייה לא רציתי לעיין בזה השתא כיון שמכ"ת ראה בתשובת ר"מ מינץ דפסק דלא מהני ואין דרכי לדקדק אחר הפוסקים האחרונים כשאין חילוק ביניהם ומה גם השתא דאין ספרים שלי מצויים לפני כלל כי בהול אני עליהם והמה שמורים בכיפה מפני הדליקות שמצויים עכשיו: שאלה ס"ב ישראל הביא פרה מן השוק שקנה מן הגוי ומכרה לעירוני אחד שהוא שופט העיר ונתן לו השופט שני טאלי"ר על המקח ונשארה הפרה עומדת ברשותו של ישראל כיון שעדיין לא נתן כל דמי המקח ובתוך כך ילדה הפרה זכר ובא הגוי ליתן מותר מעות הפרה יורינו רבינו אם יש לולד דין קדושת בכור או ספק בכור וצריך הישראל לסלק יד הגוי מהולד או לא: תשובה כבר הביא הטור י"ד סימן ש"ך מחלוקת רש"י ור"ת אי מעות קונות בגוי או משיכה דפלוגתא רבי יוחנן וריש לקיש הוא רש"י פסק כריש לקיש דבישראל משיכה קונה ובגוי מעות קונות. ור"ת פסק כרבי יוחנן דבישראל מעות קונות דבר תור' ובגוי משיכה קונה ולא הכריע הטור גבי בכור הלכה כדברי מי וכתב כדי לצאת ידי שניהם צריך שיהיו תרווייהו מעות ומשיכה ולא תימא שלא כתב הטור כך שצריך תרווייהו אלא לכתחלה אבל בדיעבד סגי בחד מהנך או במעו' או במשיכ' אלא אפי' בדיעבד צריך תרווייהו כדי לאפוקי קדושת בכור דהכי פסק בתשובת מהרי"ל סימן ר"ט וכן בפסקים וכתבים סימן קס"ט שכתב וז"ל וכן מהר"ם דבתראי הוא כתב במרדכי משמו שהיה מחמיר ומצריך משיכה וכסף כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא ידענא מה דקדק מדברי מהר"ם דלא רוצה לומר כי אם חומרא בעלמא לכתחלה דבכמה דוכתין בתלמוד אשכחן דכתב דבאותו לשון להחמיר ולשון לחומרא