צדקה ומשפט חלק א צט

פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מה שכתב כן בפ"ז עכ"ל והרי הרמב"ם שם לא כתבה אלא לענין להציל על כל הפתחים וכדרך שהיא שנויה במתני' וגם מר"ן שם כתב וז"ל וכמה יהא שיעור הפתח וכו' פ' י"ג דאהלות ומסיים שם להציל טומאה על כל הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ע"כ הרי דגם מר"ן ז"ל אזיל ומודה דלא איתמר שיעורא דארבעה טפחים אלא להציל על כל הפתחים ולהחמיר במת שלם דלא סגי בפתח קטן להציל על שאר הפתחים עד שיהא בו ד' טפחים משא"כ בכזית דסגי בפותח טפח ולאו למימרא דאינה יוצאה דטומאה לבית הסמוך לו בפוחת טפח דזה לא אמרה אדם מעולם, ועוד קשה לו דעל מה, שכתב הרמב"ם באותו פרק דין ג' מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת וכו' הרי אלו חוצצין שכל אלו טהורין ואין חשובים אצלו וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל באותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אעפ"י שאינו מבטל המיעוט ע"כ, לפי זה נר' שגם הראב"ד ס"ל דבחור של טפח בעי מיעוט אבל לא בעי בטול כמו בחלון ד' היכא דבעי למעוטי צריך לבטל אותו המיעוט וזה לכאורה נר' שהוא הפך מה שכתב למעלה דבמת שלם די אם מעטי לפחות מד' ולא צריך למעטו מטפח. אמנם נר' דהא לא קשיא דאפשר לפרש דברי הראב"ד בתרי גווני או שכוונת הראב"ד לומר כפי שיטתו שכתב למעלה דבמת שלם אי ביותר מכזית די במעוט החלון לפחות מד' ובכזית צריך למעטו מטפח וזהו כוונתו בהשגה שנייה דהיכא דהיה מת שלם ויש חלון ד' על ד' ובא למעטו לפחות מד' דסגי בהכי כמו שכתב למעלה אז אם בא למעטו לפחות מד' בעי ביטול לאותו דבר החוצץ אבל בחלוקה אחריתי בכזית מן המת דבעי למעטו מטפח לא בעינן שיבטל לאותו דבר החוצץ כיון שהוא נקב קטן, או נוכל לומר דכילה מילתא מיירי בכזית מן המת והיה החלון ד' על ארבע וס"ל דבכה"ג דבעי למעטו שלא ישאר בו טפח בעי ביטול אבל אם לא היה בנקב מתחלתו אלא טפח ובעי למעטו מטפח לא בעי ביטול ונראה שזו היתה דעת הר"י קורקוס שהביא מר"ן שכתב על דברי הראב"ד וז"ל בשום מקום לא מצינו שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על הפתחים, ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשיב ולא בטיל וכו' עיי"ש דבתחלה הבין דברי הראב"ד כפי' א' והשיב על זה שלא מצינו בשום מקום דליסני במעוט החלון מד' טפחים לפחות מד' דאפי' שישאר בו אחר הסתימה יותר טפח מהני אלא בכל מקום בעינן שיהא אחר הסתימה פחות מטפח, ותמהני אדקשיא ליה להר"י קורקוס על דברי הראב"ד אלו ליקשי על מה שכתב הראב"ד למעלה בהדיא דבמת שלם לא בעינן שיהא בסתימה כ"כ שלא ישאר בו אחר הסתימה טפח אלא במיעוטו מד' טפחים סגי בהכי. הכלל העולה דלדעת הראב"ד בחלון ד' על ד' ובא למעטו בעינן שיבטל אותו דבר החוצץ כיון דחשיב ושלא יהא דעתו לפנותו לעולם אבל בחור של טפח ס"ל דלא בעי ביטול, והר"י קורקוס כתב דהתו' בחלון טפח מפרשי' ההיא דלא יחפור כלומר דהא דאמרינן בגמ' פ' לא יחפור רקיק אינו ממעט בחלון משום דהוי ראוי לאכילה לא מבטיל ליה דנהוי חציצה וכמו שפירש"י דמיירי בחלון שיש בין בית לבית ויש בו פותח טפח וכן פירשו רש"י והתי' ופליגי על הראב"ד דס"ל דבחלון טפח לא בעי ביטול וכתב ג"כ שכן דעת רש"י והרמב"ן בפי' התו' והקשה על הראב"ד מאין חילק כך נמצא לפי זה שדעת רוב הפוסקים דגם בבא למעט החלון מטפח בעינן שיהא דבר שאין דעתו לפנותו וכן כתב הרא"ש והטור וכן פסק מר"ן וז"ל בסי' שע"א אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה ואפי' לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם, ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית האחד שהסתימה חוצצת אפי' אם לא ביטלו להיות שם עולמית, וה"מ שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אבל מיעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט עכ"ל נמצינו למדין דבעינן שיהא דבר החוצץ בפני הטומאה שלא יהא דעתו לפנותו ומשמע דלא סגי כשיהא דעתו שלא לפנותו עכשיו ב' או ג' ימים אלא בעינן שלא יהא בדעתו לפנותו לעולם וכמו שכך לשונו מוכיח שכתב אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ וכך הם דברי הטור וכן כתב ג"כ הרא"ש בהלכות קטנות על מה שכתב הרי"ף ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים ש"ד כתב הרב ז"ל וז"ל הרב קיצר וסתם דבריו וצריכין ביאור דבפ"ב דבתרא מוכח שאין הדבר המונח בחלון מונע מלעבור הטומאה עד שיבטלנו שם ביטול לעולם שאין בדעתו עוד ליטלו משם וכי' פי זה בנ"ד שאלו הדפי עץ לא נתנם להיות שם