צדקה ומשפט חלק א צה

מה שירצו, והרמב"ם סבר דאסור למוכרם ולהוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש כמבואר בטי"ד סי' רפ"ב ומרן ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל לא פליג אהרא"ש ודינו של הרמב"ם איתיה גם לדברי הרא"ש דהרמב"ם מיירי בבית הכנסת של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כה"ג אין מורידין אותו מקדושתו ומיהו בס"ת דיחיד משמע דפליג הרמב"ם על הרא"ש וסבר דאסור למוכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות בו ספר תורה אחר ע"כ. ואנכי העבד נראה לי דצדקו דברי הטור ז"ל שכתב דהרמב"ם פליג אהרא"ש דהא מלישנא דהרמב"ם מוכח דלא מיירי בשל כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד וכו' אלא מוכח דמיירי בתפוחי זהב של ס"ת דיחיד ואפ"ה ס"ל דאסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש, וז"ל הרמב"ם בפ' יי"ה, ס"ת דין ד' תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזורקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין וכו', וכן רמוני כסף וזהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציא לחול אלא א"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ס"ת או חומש ע"כ, ואם איתא דבצבור מיירי בשל כפרים ומכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, לא הו"ל למנקט לישנא דיחיד אלא אם כן מכר אותם לקנות וכו' הו"ל אלא א"כ מכרו אותם בלשון רבים, ועוד אם איתא דבשל רבים מיירי אמאי הוצרך לכותבו פה והא כבר כתבו בהדיא פי"א מ"ה, תפלה דין י"ד שכתב שם דבני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת ב"ה לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחת או תיק לס"ת מכרו מטפחת או תיק לוקחין בדמיו חומשין וכו', והביא שם חילוק דבני כפרים וכרכים ודיני ז' טובי העיר וכו' והתם הו"ל לכתוב דין הרמונים ולמאי הלכתא כתביה הכא ב"ה ספר תורה אלא ודאי הכא חדושא אתא לאשמעינן דאפילו תיק ורמונים דס"ת דיחיד אסור למוכרן, היחיד אעפ"י שהם שלו אם לא לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש. והשתא מוכח בהדיא דהרמב"ם פליג בהא אהרא"ש דהרא"ש ס"ל דאפילו ס"ת דיחיד גופיה יכול למכור להשתמש בדמיו כל מה שירצה כל שכן תשמישי ס"ת דשרי לדידיה למוכרן לעשות בדמיו כל מה שירצה ודלא כהרמב"ם דאסר אפילו בתשמישי ס"ת למוכרן אם לא לקנות בדמיהן ס"ת או חומש, ולפי זה פליג הרמב"ם אהרא"ש בתרתי בס"ת דיחיד ובתשמישו דלהרמב"ם אסור למוכרן אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש ולהרא"ש שרי למכרו לכל צרכיו ודלא כמרן שכתב דהרמב"ם לא פליג אהרא"ש אלא בס"ת דיחיד ולא בתשמישיו ואתי שפיר דברי הטור דכתב דפלוגי הרמב"ם והרא"ש. וגם מוכח בהדיא דתשמישי קדושה לעולם בקדושתייהו קיימי ואפילו מכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו יכול הלוקח אותם לעשות בהם כל מה שירצה דאם איתא דשרי אמאי אמרינן דתשמישי קדושה נגנזין אם הם של רבים ימכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח כל מה שירצה, ואם הם של יחיד הא להרא"ש שרי למוכרם לצרכו ואילו למרן גם להרמב"ם שרי ואם הם כסא של ס"ת או מגדל או ארון וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' ס"ת דין ד' היכא דבלו או נשברו אמאי יגנזו ימכרו אותם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח מה שלבו חפץ, ואם הם של עץ יקנה אותם להסקה תחת תבשילו, אלא ודאי דתשמישי קדושה לא פקעה קדושתם לעולם והילכך אם נשברו אין להם תקנה אלא גניזה דאין ראויין להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה ותשמיש חול לא מצי לאשתמושי בהם הילכך טעונים גניזה, הכלל העולה דתשמישי קדושה של כפרים לית להו רשותא לבני העיר לזבנינהו לחולין ואפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לית להו רשותא לאפקועי קדושתיהו להתיכם למוכרם ומכ"ש תיקין ורמונים דס"ת של כרכים דודאי לית להו רשותא כלל למזבן יתהון כלל דאפילו בית הכנסת של כרך לא מצו לזבונה כמבואר בפוסקים. וכי תאמר בלבבך והרי אשכחן היתרא אפילו בשל כרכים דשרי דהרי מרן הב"י בא"ח סי' קנ"ג כתב בשם מרדכי ישן וז"ל נראה לראבי"ה במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם השבעה לא עשו הדבר בצנעא שלא יתגלה, אבל אם אמרו כלם בפירוש אנו מתרצים למכור אפילו בשל כרך מהני כדמשמע בירושלמי וכו' וכל מה שאנו סומכים בכפרים על ז' טובי העיר ולא בכרכים ה"מ בסתמא, אבל בני כרך נמי ביררו ז' טובי העיר ועושין דבריהן על פיהן בענין שבוררין בני כרכים ראשי קהל בזמן הזה סמכינן עליהו או בנאוהו בני כרך משליהם וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר וכו' ע"כ, ולפ"ז יעלה על דעתך דשרי אפילו בשל כרכים בנ"ד הא ליתא דהא בהדיא כתב מרן ע"ז וז"ל ומ"ש אם בנאוהו בני כרך משלהם לטעמיה אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכים משום דשמא יש אחד בסוף העולם נתן בבניניה וכבר כתבתי שהרמב"ם והרא"ש אינן תופשים