צדקה ומשפט חלק א צד

שהרי בסעיף ט"ז ב) כתב דתפוחי זהב שעושים לס"ת לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש, ומיירי בשל כפרים ולא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כמו שפירש בב"י דאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו להשתמש בדמיהם כל מה שירצה שרי, וזהו שכתב בסעיף ו"ז וז"ל כל מה שאסור לשניתו לקדושה קלה אם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר ע"כ, ור"ל דמותר לשנות ולעשות בדמיהם כל מה שירצה אבל מ"מ תשמישי קדושה עצמן לא ירדו מקדושתם כלל וכל מקום שהולכים בקדושתם הן עומדין כמבואר בהרמב"ן והר"ן, ומרן ז"ל לא מוכח דפליג עלייהו, ואפשר נמי שכן הוא דעתו ותמהני מהרב מגן אברהם ומרן שלא נתעוררו בזה לומר דהטור פליג בהא אדברי הרמב"ן והר"ן, איך שיהיה נראה לי לפסיק בהא כדברי הרמב"ן והר"ן דאפילו בשל כפרים נמי לא שרי לקנות התיק והרמונים להתיכם ולמכור הכסף לצורך חול דאעפ"י שחרבו בקדושתם הם עומדים, ונהי דאם מכרום ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל כפרים מותר להשתמש בדמיהם כל מה שירצו אמנם קדושת עצמן לא פקעא כלל, יבשל כרכים פשיטא דלא שרי למזבן להו כלל ואפילו לקנות בדמיהם קדושה חמורה מהם כיון דהוקדשו לכל העולם, ואפילו אחד מסוף העולם אית ליה זכייה בגויה כמבואר בדברי הרא"ש והירושלמי ואפילו ז' ט"ה במעמד אנשי העיר אין בידם להפקיע קדושתם ושמא יש בסוף העולם אחד דלא ניחא ליה להפקיע קדושתם כמבואר בטור ובפוסקים בא"ח סי' קנ"ג. ומדברי הטור מוכח דס"ל דהרא"ש זיל פליג על הרמב"ם בהא דתפוחי זהב שעושין לנוי דהרא"ש סבר דיכולין בעליהם למוכרם להשתמש בדמיהם לכל **( ב) קשה טובא הלא בדברי מרן שבסעיף זה ובסעיף שאחריו מבואר דתשמישי קדושה יוצאים לחולין ע"י שמעלין הדמים לקדושה חמורה, ובמעמד אנשי העיר גם הדמים יוצאים לחולין, ופלא גדול על הרב הגאון המחבר ז"ל שכתב דמרן הש"ע לא גילה דעתו בהדיא בתשמישי קדושה עצמם אי יוצאים לחולין, ולראיה הביא דברי שני הסעיפים אלו (ט"ז וי"ז) שבס"י רפ"ב ואדרבא בהם מפורש יוצא דתשמישי קדושה יוצאין לחולין וכנ"ל ואם אמנם דמסעיף הראשון לבד אין כ"כ קושיה וחיה אפשר לדחוק ולפרש כמו שהבין לכאורה הגהמ"ח, דמ"ש מרן ואסור להוציאם לחולין וכו' ר"ל אסור להוציא הדמים, דדין זה מקורו ברמב"ם (פ' יו"ד מה' ס"ת ה"ד) וברמב"ם עצמו לכאורה מוכרח לרחוק כן דשם בראש ההלכה כתב חיק שהוכן לס"ת וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסיר לזורקן אלא כשיבלו או ישברו נגנזין, משמע דאין להם תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה, ובסוף ההלכה כתב דין הרימונים הנ"ל, וקשה דמאי שנא רישא מסיפא דיוצאין לחול ע"י העלאת הדמים בקדושה ? וכבר תמה בזה הגאון חתם סופר (סי' ל"ח) ולישב זה. עכ"ל כנ"ל דמ"ש ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות ס"ת וכו' כלומר אסור להוציא הדמים, ותשמישי קרושה לעולם בקדושתייהו קיימי, ומשו"ה כשבלו או נשברו טעונים גניזה, וכן ראיתי להגאון פמ"ג (או"ח סי' קנ"ג א"א ס"ק י"ד) שכבר נדחק לפרש כן דברי הרמב"ם שלא יחלוק על הרמב"ן ובאמת דחיה ראוי לסבול דוחק זה גם בדברי מרן הש"ע אילו היה אפשר לדחוק כה"ג גם בסעיף השני אמנם בסעיף השני קשה מאד לרחוק כן, וממנו מוכח דמרן החזיק בדעת הטור בכוונת דברי אביו הרא"ש ש שכתב חרב המחבר לעיל בסמוך, ובב"י כתב דגם הרמב"ם מודה להרא"ש היכא דמכררו טובי העיר כמא"ה, ויכול הלוקח להשתמש בדם כל מה שירצה, ותמהני מאד על הגהמ"ח האיך מצא לדחוק בדברי הש"ע והב"י כנ"ל ? ואע"ג דלדעת מ"ש הרא"ש מימרא דרבא קאי על כל הני דמתניתין הוא דוקא לענין הדמים וכמ"ש בהערה הקודמת וא"כ י"ל גם מ"ש הב"י דהרמב"ם מודה להרא"ש הוא דוקא לענין הדמים וממילא גם מ"ש בש"ע יש לפרש עד"ז מ"מ כל כה"ג היה לו להב"י לאשמעינן בהדיא, באופן כל דברי הגאון המחר. בזה במהכ"ח קשה להלום. ובדבר קושית הגאון חתם סופר הנ"ל על הרמב"ם ולכאורה גם על הטוש"ע י"ל דמ"ש טעונים גניזה מיירי דבלו ונשברו באופן שאינם שוים למאומה וראוים לזרוק והוא שכתבו שאסור לזורקן וצ"ע ואני אמיתי בחפזי יצחק נסים ג"כ באמת קושית הגאון חתם סופר על הרמב"ם והיא ג"כ קושית המ"א (בסי' קנ"ג סקי"ד) על הש"ע (סי', קנ"ד ס"ד) לק"מ, כי בודאי מ"ש טעונים גניזה היינו משום דמיירי בבלו ונשברו לגמרי ואינם שוים מאומה וראוים לזריקה ולכן כתבו דאסור לזורקן אלא צריכין גניזה, וכמ"ש ידידי הרב החו"ב כמהר"ר יצחק נסים נ"י ואות נאמן ע"ז הלא האי דינא דהרמב"ם הוא מברייתא דמייתי תלמידא במגילה (דף כ"ו ע"ב) ח"ר תשמישי מצות נזרקין תשמישי קדושה נגנזין, ואם כדברי החתם סופר דמה דקתני בתשמישי קדושה נגנזין היינו משום דאין שום תקנה למוכרם ולהוציאם לחולין ע"י עילוי הדמים בקדושת ובקושית הרמב"ן א"כ מדוע תשמישי מצוה נזרקין הלא בתשמישי מצוה כמו בהכ"נ גם הרמב"ן מודה דיוצאין לחולין ע"י פדיון ומדוע קתני הברייתא נזרקין הלא יש להם תקנה להוציאם לחולין ע"י עילוי הדמים בקדושת אלא ודאי דמה דקתני נזרקין היינו משום דבלו ואינם שוין מאומה ולכן קתני נזרקין כלומר דיכול לזורקן, וא"כ גם מה דקתני בתשמישי קדושה נגנזין היינו ג"כ משום דבלו ואינן שוין מאומה ואשמעינן דאסור לזורקן אלא צריכין גניזה וזה ברור ודו"ק.)**