צדקה ומשפט חלק א צג

הביא פלוגתא בזה אם היחיד יכול למכור ס"ת שלו לדברים אחרים או לא וז"ל יש אומרים דיחיד בשלו אפילו ספר תורה מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה ע"כ, והרמב"ם הוא מכת האיסרין ואפי' לדעת המתירין למכור ספר תורה לדברים אחרים היינו להשתמש בדמיו ולעשות בהם כל מה שירצה אבל לא לאפקועי קדושתיה ותשמיש קדושה נמי כמו תיק ס"ת ורמונים, נראה דתלי נמי בהאי פלוגתא דמאן דשרי למכור ס"ת להשתמש בדמיו כל מה שירצה ה"ה דשרי להשתמש בדמי תשמישיו כל מה שירצה כל יחיד בשלו, והיה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. בשל כפרים שרי למכור התשמישי קדושה ולמאן דאסר בס"ת ה"ה בתשמישיו וכך הם דברי מר"ן בש"ע י"ד סי' רפ"ב וז"ל יחיד שמוכר ס"ת שלו ותשמישיו יש מי שהתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר ע"כ אבל הרב מנן אברהם בא"ח קנ"ג ס"ק כ"ג כתב דנ"ל דבתשמישים לכ"ע מותר היחיד למכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכחת הריב"ש מדאמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה אבל תשמישיו שרי למוכרן, וגם הרמב"ם לא הזכיר לאסור אלא ס"ת ותמה על ש"ע וכתב דאפשר דמ"ש ויש מי שאוסר קאי אספר תורה ולא אתשמישיה ע"כ, ומ"מ אפילו למאן דשרי בתשמישיה היינו דוקא להתיר להשתמש בדמיהם כל מה שירצו אבל מ"מ קדושת עצמם לא פקעא כלל ואין יוצאין לחולין דהלוקח אותם לא שרי להשתמש בהם אלא לצורך ס"ת כמבואר בהר"ן בשם הרמב"ן וכמ"ש הרב מגן אברהם, אפס כי עז דברי הטור דנראה דסתרי דבריו לדברי הרמב"ן וז"ל הטור בי"ד סי' רפ"ב כתב הרמב"ם תפוחי זהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ס"ת או חומש ע"כ ומיהו בפ' בני העיר קאמר על כל הנך דקתני בהן שאסור לשנותם לקדושה קלה אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי למשתי ביה שכרא, כתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשותם כל מה שירצה. הרי בהדיא דהוי הטור ז"ל סותר הקודם דס"ל דתפוחי זהב שעושין לספר התורה לנוי דהוי תשמישי קדושה ואפי' הכי ס"ל דיכול בעליהן למוכרן והלוקח יעשה בהם כל מה שירצה וה"ה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל כפרים דשרי למזבן להו והלוקח יעשה בהם כל מה שירצה וזה הוי הפך דעת הרמב"ן והר"ן. איברא שדעת הטור בזה הוא תמוה הרבה דמנא לן הא דשרי ללוקח לעשות בהם מה שירצה דנהי דאמרינן בגמרא גבי ב"ה דהיכא דמכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשרי למשתי ביה שכר היינו דוקא בבית הכנסת דלא הוי כי אם תשמשי מצוה, מה שאין כן בתשמישי קדושה ממש כתפוחי זהב או רמונים ותיק של ס"ת היכי שרי לעשות בהם הלוקח מה שירצה, והרא"ש שהביא הטור ז"ל לא משמע דפליג א) דאעג"ב שכתב דיחיד שמכר ספר תורה שלו דמותר להשתמש בדמיו היינו דוקא לגבי קדושת דמיו אבל בתשמישי קדושה עצמן לא אשכחן דס"ל דשרי ללוקח לעשות בהם כל מה שירצה, ומרן ז"ל בס' הקצר לא גילה דעתו בהדיא מה יסבור בזה בתפוחי זהב אי שרי ללוקח לעשות בהם מה שירצה **( א) נראה שהרב הגאון המחבר ז"ל סובר דמ"ש הרא"ש, דלא שנו דרבא קאי על כל הני דמתניתין הוא דוקא לענין דמי אבל בעצם שאני בהכ"נ מהנך דקדושת הגוף נינהו וכמ"ש הרמב"ן וסייעתו, ומשו"ה הקשה להכיר מה שהקשה, וגם הגאון רעק"א (הובא בחתם סופר סי' ל"ח) תמה כן על רבינו בעה"ט, וכתב שלשון הרא"ש מדויק היפך חמור שהרי אחר שכתב ועל כל הני דמתניתין קאי וכו' בחב מיחו ח"ה בבהכ"נ וכו' משמע דבתחלה דמיירי לענין דמי קאי אבל הני דמתניתין, וסיים ה"ה בבהכ"נ חיינו דכהכ"ג עדיף טפי ואפי' בהכ"נ גופא יוצא לחולין, אמנם החתם סופר עצמו שם בסוף התשובה כתב דאין שום משמעות מהרא"ש היפך הטור דמ"ש מיהו ה"ה בהכ"נ הוא ענין בפ"ע, ועיקר סברת הטור מוכחה ממ"ש הרא"ש תחלה דהך דינא דלמשתא ביה שכרא קאי אכולי מתניתין, אלא דשוב הביא מה שפירש"י למשתא שכרא בדמים וכתב דרש"י לא כ"כ לאפוקי בהכ"נ, דודאי בהכ"נ עצמו נמי שרי וכו' וזה לא קאי אלעיל בי היכי דנדייק מיניח דוקא בהכ"נ, דהא מלחא אחריתי היא וכו' וזה פשוט למעיין ע"כ, אע"ג דאין ראיה לנגד הטור ממ"ש הרא"ש ה"ה בהכ"נ דמזה ליכא למידק דוקא בהכ"נ בודאי, וכמ"ש החתם סופר, אבל מ"מ גם ממ"ש הרא"ש תחלה לא משמע כ"כ כהטור ואדרבא יותר מסתבר לאמר דדוקא לענין הדמים הוא שכתב הרא"ש דרבא קאי על כל הני דמתניתין כי היכי דלא תקשה ליה קושית הרמב"ן, ועיין בהערה ב' דבסמוך: יצחק ניסים)**