צדקה ומשפט חלק א צא

ודמי האי דינא דנ"ד למ"ש מרן בסוף סי' רפ"ט דין ט' נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השנייה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכו' וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל עליו הרי זה ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותיו ע"כ והך דינא ממש דמי לנ"ד ולכן בנ"ד נמי ישאל על השבועה ראשונה תחלה שנדר שלא יעשה שותפות עם אחיו ואחר כך יתירו לו על שבועה שנייה שאמר שאם יעשה התרה יהיה נזיר נזירות שמשון, וכל הני טעמי שכתבנו לעיל להקל בנזירות שמשון שייכי נמי בנזירות שנייה ובשבועה שנייה אי משום שלום הבית ולאהבת השלום, אי משום צורך מזונות דמקרי דבר מצוה, אי מטעם דהוי מתוך כעס דאין פיו ולבו שוין, אי מטעם דאמר הרי עלי נזירות שמשון דלא מקרי בכה"ג קבלת נזירות כמבואר לעיל, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו וגו' סימן ח' נשאלתי על תיק ס"ת והרמונים שלו של כסף שהקדישום בעליהם לבית הכנסת של כרכים של מדינה זו בגדד הקדש גמור אם מותר למכרם בהסכמת פרנסי ומנהגי העיר דהיינו להתיכם ולעשותם נסכא אחת ולהוציאם לחולין וליקח דמיהן לצורך שוחד להערכאות שהעלילו על הקהל יורינו מורינו ושכמ"ה. תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפ"ד דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בהכנ"ס לוקחים תיבה וכו', ספרים יקחו בדמיהן ס"ת וכו', אבל איפכא להורידן מקדושתם לא, וכתבו הטור והפוסקים דהא דבית הכנסת נמכר הני מילי של כפרים שאין באין אנשים אחרים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפר, לבדם, אבל של כרכים שבאין שם אנשים ממקומות אחרים אפילו בנו אותה משלהם אינה נמכרת וכו' אלא אם כן תלו אותה בדעת היחיד, אז יעשה בה היחיד מה שירצה ומכל מקום המעות נשארים בקדושתם, והני מילי כשלא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין במעות מה שירצו, וכן הלוקח יעשה בבית הכנסת אפילו הד' דברים דהיינו מרחץ ובורסקי וכו' והיא מימרא דרבא דאמר התם לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר וכו' אפילו למשתי ביה שיכרא שפיר דמי ופירש"י ז"ל דהיכא דמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהם כל רצונה וכו'. וכתב הרא"ש דה"ה בבית הכנסת יכול לעשות הלוקח מה שירצה אפילו ד' דברים וכך היא דעת הרמב"ם והטור ודלא כהראב"ד שחלק בזה, וכתב דאין זה מחוור שיוכל להתנות על ד' דברים, ונראה לכאורה דלאו דוקא בית הכנסת אלא ה"ה לכל הנך השנויים במתני' בהדי בית הכנסת כמו תיבה וספרים ומטפחות וס"ת דהיכא דמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דיכול הלוקח לעשות בהם כל צרכיו, והכי משמע לכאורה מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמסתברא דה"ה לכל מה שנשנה במשנתינו כגון תיבה ומטפחת וספרים דכולהו גרירי בתר בית הכנסת וכל היכא דאיהו אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע עכ"ל וכיון דכולהו גרירי בתר בית הכנסת כל היכא דשרי בבית הכנסת כגון שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דיכול הלוקח לעשות בו כל צרכיו והדמים נמי פקעה קדושתם ביד הקהל דעושין בהם הצבור מה שירצו ה"נ בתיבה וכל הנך דתנינן במתניתא בהדי בית הכנסת דין אחד להם. וא"כ דון מינה לנ"ד לכאורה לגבי תיק ורמונים שהקדישום בעליהם הקדש גמור לבית הכנסת דיש להם רשות לפרנסי ומנהיגי הקהל למוכרם לצרכי הקהל והלוקח יעשה בהם כל צרכיו אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ומרן הב"י כתב בשם מרדכי ישן שנראה לראבי"ה דפירוש במעמד אנשי העיר שעשו שבעה טובי העיר הדבר בפרהסיא ואין מוחה בידם ולא בעינן שיתרצו הצבור בהדיא דהיינו שיאמרו הן, אמנם הא ליתא דלא שרינן במכירת שבעה טובי העיר וכו' אלא דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל של כרכים לא מצו מזבניה ליה כלל ואפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר נמי לית להו רשותא למזבן ליה כלל דהא אמתני' דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים ב"ה בית הכנסת תיבה וכו' אמרינן התם ל"ש אלא ב"ה של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצי מזבני ליה וכתב הר"ן דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא אתו ליה רבים הוציאו בבנינו שמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בו וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לז' טובי העיר שבה וכו'.