צדקה ומשפט חלק א פז

דהא בקיום נדרו אם עולה לא"י לית ביה מצוה כולי האי לא מדאורייתא ולא מדרבנן ומכ"ש שכבר כתבנו דבנודר לעלות עלייה לבד דהוי כמו נודר נדרי הרשות ואם יבטל נדרו ולא יעלה יקיים מצות עשה מדאורייתא דפרו ורבו וגם עסק התורה שהוא שקול כנגד הכל ואם יקיים נדרו יבטל כמה מצות בודאי דבכה"ג אין אדם נתפס מקול דבורו ואפי' התרה לא היה צריך אבל לרווחא דמילתא יבא בפני ג' ויתירו לו נדרו ואם לא רצה כופין אותו בכך לעשות התרה כוון דמן הדין אפי' התרה לא היה צריך ג). צדקה חוצין סימן ז' שאלה ראובן שהיה שותף עם אחיו שמעון הגדול זה כמה שנים ועושים משא ומתן במדינה זו ובעיר עאנה וסביבותיה, וראובן כמה בנים ישב בעאנה ויודע מוצא ומבוא העיר ושרי גדולי המדינה וגויו הארץ יותר משמעון אחיו, והן עתה מנו, פה בגדאד שר אחד חדש לשלוח אותו שר ושופט לעיר עאנה ואותו השר החדש של עאנה עשה צראף לשמעון הנזכר ל לילך עמו לעאנה ולהיות צראף שלו, ויהי היום ואחד מאילו הארץ שהוא הקאצי' שלהם תבע משמעון שילוהו מעות סך מה, והשיב לו שמעון שאין לו מעות להלות לו, וראובן ידע שאם לא ילוה לו שמעון אחיו ולשון עליו בעאנה וישנא אותו ועביד ליה נזקא ולכן אמר לו לאחיו שילוהו, וכשמוע שמעון אחיו דבר זה צעק על אחיו שאמר לו לגוי שילווהו ונתקוטטו, ראובן כעס הרבה וקפץ מתוך כעסו ואמר בלשון ערבי יכון עליו נזירות שמשון אולי נקרו פלשתים עיניו אנכאן אמשי מעך בל צראפה הל סניה, ואחר כך נתחרט ראובן על הנזירות שקבל כי יודע הוא שאי אפשר לשמעון לעשות הצראפה לבדו בלתי אם נועדו שניהם יחדיו שטובים השנים מן האחד כי אם יפול האחד יש שני להקימו, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ועוד דאם הלכו שניהם וישבו אחים יחדיו יותר יהיו מאמינים איתם העולם אם ילוו או יקנו שום דבר בהקפה ויודעים לעתיר ולרצות לכל דבר ואם לא ישב עם אחיו ימשך נזק לו ולאחיו הרבה, וחילו פני להציל אותו מכבלי נזירות ואומר ראובן שאילו היה עולה במחשבה לפניו אותו צער ונזק שמגיע לו ולאחיו בהפרדם איש מעל רעהו, ואילו היה בישוב דעתו ובשופי לא היה נודר אלא שמתוך כעם בא לכלל טעות וקפץ ונדר בנזירות ועתה מתחרט חרטה גמורה ומבקש התרה לחירותו יורנו רבינו אם יש היתר לנ"ש זו או לא ושכמ"ה. תשובה כבר ידוע דאיכא פלוגתא דרבוותא במי שנדר ואמר הריני נזיר בנ"ש ב"מ ולא הזכיר אחד מהכנויין דהיינו בעל דלילה או מי שעקר דלתות עזה או שנקרו פלשתים את עיניו דכמה מרבוותא ס"ל דהיכא דאמר לשמשון ממש נתכוונתי דסגי באומר הריני נזיר נ"ש לבד מבלי הזכרת א' מהכנויים הנזכרים ואיכא מאן דסבר דבאומר נ"ש ב"מ לבד בלא הזכרת א' מהני הכנויים אפילו שיאמר לשמשון ממש נתכוונתי לא הוי נזיר דהוו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דאיפשר דעל אדם אחר קאמר אעג"ב דאיהו גופיה אומר דנתכוון לשמשון ממש וזו היא שיטת הרב מוהר"י בי רב ומוהר"י טיטצאסק כמבואר בתשובה להרב מוהר"י אדרבי סי' שצ"ב וק"ס וז"ל וראיתי שני גדולי עולם מוהר"י בי רב ומוהר"י טיטאצסק שפסקו שאפילו שאמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח אם אעשה כך אפילו שיאמר על שמשון על דלילה נתכוונתי כיון שאינן ידים מוכיחות בדיבורו לא הוי נזיר דומיא דקדושין דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שלא אמר כלום דאפילו אמר לי נתכוותי לא הוי קדושין ועוד כתב מורי ורבי הנזכר האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח ולא הזכיר אחד מהכנויין אין לי שום ספק וקים לי שאינו נזיר, אמנם כל זה באומר נ"ש בן מנוח ולא הזכיר אחד מהני כנויין אמנם בנ"ד שאמר נ"ש לבד ואמר שנקרו פלשתים את עיניו אפשר דעדיף טפי והוי נזיר דבאומר נ"ש בן מניח אפשר דמתרמי דעל שמשון אחר קאמר דטובא איכא דשמותיהן ושמות אבותיהן שוין ואפשר דאתרמי מלתא דאדם אחר ששמו שמעון בן מנוח נמי נדר בנזיר אבל לא אתרמי מילתא שיהא שמשון **( ג) צ"ל שלא נדר ממש כלומר שלא אסר חפץ על עצמו דנדרים איסור חפצא נינהו, אלא אמר אני נודר לעלות לא"י שאין אשב בזה שום חלות נדר וכה"ג דמיירי המהרימ"ט, ואילו בעליה לחוד איכא מצוה, דיבורו זה היה נחשב לנדר כדאמרינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה, והרא"ש דבעי התרה מן הדין איירי בנודר נדר גמור דאפילו בדבר הרשות ממש בעי התרהה ועיין בתשובת זרע אברהם שהוכיח מחרא"ש דבעליה לחוד איכא מצוה דאלה"ה התרה למה אטו מי שאמר לילך למקום אחד צריך התרה וכתב עליו הגאון חיד"א ביוסף אומץ דאח"כ אם נדר כדין לילך למקום אחד צריך התרה אבל באסר לחוד לא בעי התרה והרא"ש איירי בנדר ללכת לא"י, כלומר בנדר נדר גמור וכנ"ל. יצחק נסים)**