צדקה ומשפט חלק א פה

שמשון בר מנוח לבד וגם שעשה מודעא א"כ מהאי טעמא לחוד האי נזירות יש להתירה, ואת"ל אם נחמיר מטעם א' שנאמר שכוונה לא יפתח החנות היא אפילו ע"י אחרים כמו ויבן שלמה את הבית שהוא ע"י אחרים ועוד דאפשר לדמות נ"ד לאומר קונם פרתך שאיני חורש בה דאם דרכו לחרוש בה הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה וכל אדם מותרו' ואם דרכו לחרוש בה ע"י אריסיה הוא וכל אדם אסורו' לחרוש בה ה"נ אם דרכו לפתוח החנות ע"י אחרים וחל הנדר עליו א"כ מהאי טעמא דפתיחת החנות לא ברירא מילתא להתיר אבל מטעמא אחריני שרי ודוק. סימן ו שאלה משודך אחד נדר לעלות לארץ ישראל לזיירא ולא להשתקע שם. ואם יקיים נדרו ויסע לא"י יתעכב זמן הנשואין עד שיחזור וממילא מתבטל ממצות פו"ר מאי דביני ביני ועוד שהוא פנוי ומשלושה דברים אין אדם נצול בכל יום וכו', וגם שהוא לומד בבהמ"ד בד' אמות של הלכה ויתבטל מלימודו ד' או ה' חדשים, מי אמרינן דבכה"ג עדיף טפי לשאל על נדרו דאע"ג דאמרינן דנדרי הקדש אין נשאלין עליהן אלא מדוחק מ"מ בכה"ג דמתבטל מלימודו וממצות פו"ר לא אמרינן או דילמא כיון דנדרי הקדש הם גם בכה"ג עדיף טפי לקיימן ולא ישאל עליהם, יורינו מורה צדק ושכמ"ה. תשובה בעיקר דין הנודר לעלות לא"י בזמן הזה אי מקרי דבר מצוה ? איכא פלוגתא דרבוותא דהרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב כתב דמי שנדר לעלות לא"י יש לאותו נדר התרה כשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך אצל שלשה ויתירו לו וכתב ע"ז המוהרימ"ט [ח"ב יו"ד סי' כ"ח] שרבו הרב מהר"ש סאגיס אמר שטעם הרא"ש הוא משום דס"ל כשיטת הרב ר' חיים שהובא בתוספות בשלהי כתובות דעכשו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים ליזהר בהם וכו' ולפיכך כתב הרא"ש, שיש לנדר זה התרה כשאר נדרים, ומוהרימ"ט עצמו חלק עליו וכתב דסברא זו אינה מיסוד התוספות ולא יתכן שעליה סמך הרא"ש והעלה דגם האידנא מצוה לדור בא"י וההיא דתוספות הגהת תלמיד היא ולאו דסמכא כלל, וטעם הרא"ש הוא משום דמה שנדר לעלות לא"י איך בזה מצוה שאין עיקר המצוה בעליה אלא בדירה וישיבה כמ"ש הרמב"ן ובעליה ע"ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת, ואפילו תימא שזכות הוא לו ממ"ש שם כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בעה"ב וכו' מכל מקום מ"ע ליכא, ועוד ההיא מתפרשא בנקבר בה ולא הספיק לדור ולישב בה עד שמת והכנה"ג יו"ד [סי' רכ"ח הגב"י אות רע"ב] כתב ע"ד המהרימ"ט וז"ל מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומליינן לעיינין דמי אמר לו שנדון הרא"ש היה לעלות ולא לדור אם מפני הלשון שאמר לעלות ולא אמר לישב אין זה כלום דהא אמרינן בפרק האיש מקדש ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י והתם ע"ד להתישב מכר כדמוכח התם ע"כ. ואנכי העבד נ"ל דמהתם לא מוכח דעל דעת להתישב מכר דהכי איתא התם ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתיא למיסק לא"י ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא והא לא איתדר ליה אד"א דעתיה למיסק הוא והא סליק ע"כ, והאי מעשה מיירי כשהתנה בשעת המכר ע"ד לעלות לא"י וכשעלה לא"י ולא מצא מקום דירה או לא היה יכול לדור שם מחמת חוסר מזונות וכמ"ש רש"י סליק ולא איתדר ליה וכשחזר מא"י בקש לבטל המכירה בטענה שכוונתו היתה בשעת המכר במאי דאמר לעלות דהיינו דירה ג"כ דבעלייה לבד לא היה מוכר נכסיו דהיינו קרקעותיו וכמ"ש הטור דפירוש ניכסיה דהכא היינו קרקעות ובהא פליגי לישנא קמא סבר כל דסליק אדעתא למידר הוא הכוונה היא דכל כה"ג שמוכר קרקעותיו ומתנה אדעתא דסליק לארעא דישראל מפרשינן לדבוריה במאי דקאמר למיסק לא"י שהכוונה דירה ג"כ נכלל בדבירו דאי בשביל עלייה לבד לא היה מוכר קרקעותיו כיון שדעתי לחזור ואיך ישאר בלא קרקע אבל לעולם מילת לעלות בעלמא הכוונה עלייה לבד ושאני הכא דמעשיו מוכיחין דכוונתו דירה ג"כ מש"ה אמרינן שקיצר האיש הזה בלשונו שאמר בשעת המכר אדעתא למיסק לבד דכוונתו לומר ג"כ למיסק ולדור, ומאי דאמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא הכוונה לומר דכל דזבין ניכסי אדעתא למיסק הוא ע"ד לדור ג"כ ולא על העליה לבד אבל מילת לעלות דבעלמא פירושא הדא עלייה דוקא, וא"ד ס"ל דגם בכה"ג שמוכר על דעת למיסק הכוונה עלייה לבד והיינו דקאמרי א"ד אדעתא למיסק והא סליק, וא"כ בין אם נפסוק כלישנא קמא או כלישנא בתרא לא ק"מ דלעולם סתמא דמילתא כשאדם נודר לעלות לא"י היא עלייה לבד, ואף אם נפרש מילתא דרבא דאמר כל דסליק אדעתא למידר הוא דהיינו כל מילת עלייה הוא דירה ג"כ, אפ"ה לא ק"מ מ"ש הרב בכה"ג דנוכל לומר דבהא פליגי דלישנא קמא סבר