צדקה ומשפט חלק א פא

דאסרינן ליה, אבל בנדון הרשב"ץ דאסר אפי' מה שהיה עשוי מקודם אין פיו ולבו שוין דמשמעות דיבורו שלא יעשה מחדש וכבר האחרונים ז"ל תמהו עליו בזה והעלו דאזלינן בתר לשון השבועה שלא יעשה מחדש יין למכור אבל מה שהיה עשוי מקודם שרי למוכרו, וכמו שיראה המעיין בדברי הרב מוהרימ"ט ח"א סי' ז' שהביא דברי הרשב"ץ ותמה עליהם דאינן פיו ולבו בעינן וכתב שנדון הרשב"ץ דמי לנודר פת חטין והוציא פת שעורין וכו' וכתב עוד דמה שהביא הרשב"ץ ראייה לדבריו מההיא דהיו מסרבין בו וכו', אדרבה משם ראייה להפך דהא קתני סיפא קונם ביתך שאיני נכנס וכו' ה"ז נכנס לביתו וכו' וכתב הרא"ש ז"ל שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו ולדברי הרא"ש לא מבעיא זה שהיה עשוי כבר דשרי אלא אפי' עשה אח"כ לעצמו יכול למכור ממנו דלא אסר אלא שלא יעשה יין ע"ד למוכרו וכו' ע"כ. והנה לכאורה קשה למוהרימ"ט ז"ל דפריך עליה דהרשב"ץ מדברי הרא"ש שהתיר גם באכילה ושתיה, דאפשר דהרשב"ץ לא קיימא ליה בהא מילתא כהרא"ש אלא כסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל אסור באכילה ושתיה אעג"ב דלא הוציאה בשפתיו דאזלינן בתר כוונתו דנתכוון לאסור אכילה ושתיה וכך הם דברי התוספתא וכמ"ש מר"ן, וא"כ שפיר מייתי ראיה הרשב"ץ לנ"ד מההיא דהיו מסרבין דכי היכי דהתם באומר קונם ביתך שאיני נכנס אסרינן ליה באכילה ושתיה אעג"ב דלא הוציא איסור אכילה מפיו וטעמא דאזלינן בתר כוונתו דנתכון ליה ה"נ בנדון הרשב"ץ אסרינן העשוי מקודם אעג"ב דלא הוציאה בשפתיו מטעם כוונתו, ואפשר שכוונת הרב מוהרימ"ט לומר דאעג"ב דהרמב"ם פליג עליה דהרא"ש בהך ואסר באכילה ושתיה כאומר קונם ביתך שאיני נכנס היי' טעמעא משום דאיסור אכילה ושתיה בכלל מה שהוציא בשפתיו הוא דהכוונה הוא שלא יכנס בביתו לאכול ודמי דלמ"ש הרא"ש בהיו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי דאסרינן אישות דבכלל הנאה הוא ושרינן שאר הנאות דלא נתכוון להם, משא"כ בנדון הרשב"ץ דמה שהיה עשוי מקודם לא יכנס בכלל מה שהוציא בשפתיו שלא יעשה יון למכור וא"כ גם מהרמב"ם ליכא ראייה לדין הרשב"ץ ולדברי הרא"ש אדרבה בהפך איכא ראייה דהא אכילה ושתיה דהיא בכלל שלא יכנס לביתו ואפ"ה התירה הרא"ש מטעם שלא הוציא בשפתיו אכילה כ"ש יין שהיה עשוי מקודם דאינו נכנס בכלל דבריו כלל דשרי לדעת הרא"ש אמנם איכא למידק לדעת הרא"ש דאסר אישות דבכלל הנאה היא גבי קונם נהנית לי א"כ למה התיר אכילה ושתיה במפציר בו לאכול אצלו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס הו"ל לאסור אכילה ושתיה דבכלל שלא יכנס לביתו ומ"ש מהך, ואם נאמר דמה שהתיר הרא"ש ז"ל אכילה ושתיה היינו חוץ לביתו של בעל הסעודה וכמו שראיתי להרב מוהרימ"ט בסי' נ"ה מח"א שפירש כן בדעת הרא"ש, ניחא דהשתא ודאי אותה אכילה ושתיה דחוץ לביתו ליתא בכלל מה שאמר קונם ביתך שאיני נכנס דהא לא נכנס לביתו כלל, ועפ"י הדברים האלה העלה הרב מוהרימ"ט בסי' נ"ה דהתוספתא ז"ל לא פליגא על הרא"ש דמאי דאסר בתוספתא אכילה ושתיה היי' בתוך ביתו והרא"ש מיירי חוץ לביתו א"כ מעתה ליכא מאן דפליג אהרא"ש ז"ל בהא דלכ"ע אכילה ושתיה חוץ לביתו שרי ובתוך ביתו אסור. ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל עליה דהרב מוהרימ"ט דמאי מקשה עליה דהרשב"ץ מדברי הרא"ש כיון דהרמב"ם פליג עליה והתוספתא מסייעא ליה, והשתא יתיישב דהרב לטעמיה אזיל דסבר דליכא מאן דפליג עליה דהרא"ש, ומאי דקא מותיב שפיר קא מותיב, ואמנם אכתי לפי מה שהבין מר"ן דהרא"ש ז"ל פליג עליה דהרמב"ם וס"ל דאכילה ושתיה אפי' בתוך ביתו מותר קשה דמ"ש דאישות אמרינן דבכלל הנאה היא ואכילה ושתיה אמרינן דשרי ולמה כתב הרא"ש דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה ומאי בנייהו, ואפשר דהתם אישות הוי הנאה ממש מש"ה אמרינן דבכלל שלא ליהנות היא, אבל אכילה ושתיה אינה נכללת בסוג שלא ליכנס כלל דמילת כניסה לא מתפרשת אכילה וא"כ אכילה אינה בכח מאמר ביתך איני נכנס, אבל אישות היא בכח מאמר ביתך שאיני נכנס היא ואסירא. והנה אעיקרא דמילתא דאסיק מר"ן דהרא"ש פליג אהרמב"ם ז"ל לא ידעתי מנ"ל הא ואי משום שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ה"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו ע"כ דמשמע מדבריו אלה דבסעודה זו מיהא אסור לאכול עמו אימא דכוונת הרמב"ם לומר דמותרת הכניסה מטעם שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה ואכילה ושתיה נמי מותרת כיון שלא הוציאה בשפתיו וכדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דכניסה ואכילה ושתיה הכל שרי ואפשר דס"ל למר"ן ז"ל דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דגם אכילה ושתיה שרי א"כ הו"ל להרמב"ם לאשמעינן רבותא ולמימר מותר ליכנס לביתו ולאכול הרבה ואמאי נקט הרמב"ם האי