צדקה ומשפט חלק א פ

בשפתים אמר רחמנא וכיון דבטא בשפתיו שלא יפתח הוא החנות אם יפתחו הם לא חלה עליה הנזירות. והנה עיקרא דהאי מילתא אי אזלינן בתר כוונת הנודר או לאו, משנה היא בפ' הנודר מן הירק והביאוה הפוסקי' ז"ל הלא בספרתם ומכללם הרב בעל הטורים בסי' רי"ח כתב וז"ל הולכים אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולים עלי מותר ללבוש ולהתכסות ואינו אסור אלא בטעינה, היה לבוש בהם ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולהתכסות ומותר לטעון, היו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותר ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות, היה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ע"כ, הרי בהדיא דאין אנו הולכים בנדרים אחר משמעות הוצאת הפה ואין אנו תופשין הדברים כפשטן אלא אזלינן בתר כוונת הנודר ואנו רואין הסיבה שבשבילה נדר, דהא באומר קונם צמר עולה עלי אעג"ב דהזכיר עלייה סתם ולא הזכיר לא לשון לבישה ולא טעינה אנו רואין הסיבה שבשבילה נדר אם נדר כשהיה טעון והזיע אמרינן דדעתיה אטעינה ולא אלבישה, ואם כשהיה לבוש נדר אמרינן שדעתו אלבישה, וכן בהיו מפצרין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם נהנית לי אעפ"י דהוציא בפיו איסור הנאה סתם ולפי פשט דבריו משמע שאוסר כל הנאה מ"מ כיון דבענין נישואין עסקי אמרינן דכוונתו לומר נישואיה ולא שאר הנאות, וכן בהיה מפציר בו לאכול אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וכו' אעג"ב דאסר בפיו כל כניסת בית הולכין אחר כוונתו שהיא דוקא לאסור אכילה ושתיה ה"נ נר' לכאורה בנ"ד אעג"ב דהוציא בשפתיו שלא יפתח הוא החנות ולא אמר שלא ימכור סתם מ"מ אזלינן בתר כוונתו שכוונתו היא שלא יפתח הוא ולא אחרים שכוונתו היא שלא ימכר כלל בשר בזה החנות על אודות הגזל דמאי נפקא מיניה בפתיחת החנות שלא יפתח הוא גם אם יפתחו שותפיו הנזק במקומו עומד. אמנם כד דיקינן שפיר נראה דלא דמי נ"ד לדינים שזכרנו דהתם שאני דהלשון שהוציא בשפתיו הוא לשון כללי וכוונתו היתה על ענין פרטי דבצמר עולה עלי בפיו הזכיר לשון עלייה סתם שכוללת לבישה וטעינה ובדעתו היה על אחת מהנה אז אזלינן בתר כוונתו ואסרינן או לבישה או טעינה כיון שיש גם במשמעות דבריו לבישה או טעינה, וכן במפצירין ליקח בת אחותו בפיו הזכיר הנאה סתם ובדעתו היה. על הנישואין אסרינן הנשואין דאישות בכלל הנאה היא ובכלל דבריו היא דבכלל מאתים מנה, וכן במפציר בו שיאכל עמו אעג"ב דאמר קונם ביתך שאיני נכנס מה שאסרינן אכילה ושתיה הוא משום דפיו ולבו שוין לאוסרו אבל כניסת הבית דאין פיו ולבו שוין לאוסרו דהא ההפצרה היא על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו עליה מכוין לאסור ולא על הכניסה אעג"ב דמשמעות דבריו נראה דאסורה אין פיו ולבו שוין לאוסרה אבל בנ"ד שכוונתו היה לאסור המכר סחס ובפיו הוציא ענין פרטי שלא יפתח הוא החנות דמשמע דאחרים יפתחו בכה"ג איפשר דלא אזלינן בתר כוונתו והא לגבי פתיחת שותפיו החנות אין פיו ולבו שוין לאוסרה ודמי האי מילתא לגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין דמותר בשניהם דפיו ולבו שוין בעינן ולא אזלינן בתר כוונתו כיון דפיו סותר כוונתו וה"נ דכוותה. איברא דלכאורה יש סתירה לחילוק זה שזכרתי ממ"ש מר"ן ז"ל בב"י בשם הרשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליחודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמאעלים ויש לו עכשיו קצת יין שהקדים ועשאו קודם שנשבע נרא' דאסו' למכרו ואעפ"י שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי מקודם משום דאזלינן בתר כוונת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עליו ר"י אומר הכל לפי הנדר וכו' ע"כ ופסקו מר"ן בש"ע והרי זה כעין נ"ד שהוציא בפיו לשון פרטי דהיינו שלא יעשה יין למכור דמשמעות דבריו שלא יעשה יין מחדש אבל העשוי מקודם שרי ואעפ"כ אזלינן בתר כוונתו שרוצה לאסור הכל גם העשוי מקודם מסיבת שגם בו שייך מלילה וא"כ לפי פסקו של הרשב"ץ גם בנ"ד אעג"ב שמשמעות דברי הנודר שדוקא לא יפתח הוא ולא קפיד אפתיחת שותפיו מ"מ אזלינן בתר כוונתו שלא תפתח החנות כלל לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים דמאי נ"מ בפתיחת אחרים וסוף סוף היזקא רביע עלויה והאורב יושב לו בחדר. איברא שדברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים דמה ראייה מייתי מההיא דקונם צמר עולה לנ"ד דהתם שאני דמאי דאסרינן לבישא או טעינה הוא משום דמכללא דעלייה דאפיק מפומיוה משתמע שפיר לבישה או טעינה וא"כ כי אזלינן התם בתר כווונתו היינו דאין כוונתו סותרת לפיו ואיכא פיו ולבו שוין בההיא מילתא