צדקה ומשפט חלק א עה

עד הגורן וטעמא דאין לו ולא יצא השער דהא הרמב"ם מפרשה אפילו כיש לו דומייא דסיפא עד שיבא בני דמיירי ביש לו דאם כדעת המפרשים הו"ל למימר לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים אלא כשיש לו ומה לו להזכיר גורן אלא ודאי דהיכא דהוזכר גורן אפילו יש לו אסור כיון דקובע זמן וכסברת הרמב"ם. ובהיותי עסוק בענין זה מצאתי לה"ה ז"ל שכתב עמ"ש הרמב"ם בדין האריס במקום שדרך בעל הקרקע ליתן החטים דאחר שירד האריס לשדה וכו' דאסור להלותו חטים בחטים לזרע אבל מלוהו סתם על שער שבשוק, וכתב ה"ה דעת רבינו שקביעות זמן אסור אפילו כשיצא השער וזהו דין האריס שאסור להלותו לזרע ואפילו יצא השער כל זמן שקבעו זמן ודעת שאר המפרשים ז"ל שאיסור האריס אינו אלא כשלא יצא השער ודברי רבנו נראין ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע"כ ותמיהא טובא על דבריו ג) דהיכי כתב דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דמוכח דהרמב"ם נמי מודה בהא דשרי והא לדעת הרמב"ם **( בלית לית ושרי וכו' ומאמר "ושרי" חוזר למעלה ושיעור דבריו כך דעד שיבא בני הוי כיש לו דהוה ס"ד דהוה בלית ליה וא"כ הוה אסיר קמ"ל מתניתין דלא אלא דהוי כיש לו ושרי, ואמנם מה שסיים וכתב דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו ובגמרא וכו' לא הבנתי דבריו אלא כלל ולא אדע על איזה סוגיא דריש פרק איזהו נשך רומז כדבריו אלה. שוב ראיתי כי יש עוד ט"ס בדבריו ובמקום דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו צ"ל דאמרינן בריש הזהב דהא הוי ביש לו, וכונתו להסוגיא דריש פרק הזהב ד' מ"ד ע"ב דקאמר תלמודא דרב דינרי הוה ליה וכיון דהוו ליה דינרי נעשה ובאומר לה הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, הרי דער שיבא בני הוי כיש לו, ותלמודא מדמי לה ליש לו, ואמנם בכל זאת דבריו תמוהים חדא דלמאי הוה צריך הרב להא דרים פרק הזהב והלא ממתניתין גופא לכר כבר מוכח דעד שיבא בני הוי כיש רו. וגס מה שסיים וכתב ובגמרא "הוה סליק אדעתיה" התם לרמונייהו אהדרי, אינו מדוקדק דמה זה הלשון הוה סליק אדעתיה" דהלא כך הוה סליק אדעתיה וכך מסקנא גם כן ודו"ק. המגיה. ג) עי' להרב המשול"מ דכבר העיר על דברי הרב המגיד בזה ובראשונה כתב לפרש דכרי ה"ה בדוחק ושוב כתב לפרש דבריו לאמר דאעג"ב דרבינו אסר כשקובע לו זמן מכל מקום כשיצא השער דמותר אעפ"י שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף כקובע לו זמן וזהו שכתב ה"ה ולדברי הכל אם יש לו לאריס וכו', וביצא השער דמיירי ביה תחלה קאמר וכתב דיש סמך לזה כתשובת הרשב"א וכו' (והיא התשובה דהביא הרב המחבר אחרי כן דכתב ואף למאן דאסר בקובע לו זמן הכא שרי דהא יש לו דכונתו דכיון דיצא השער ויש לו מותר ע"ש במשול"מ והנה אף כי רחוק לומר, דהרב המגיד כיון לזה וכאשר אבאר אחרי כן מ"מ דינו נ"ד נכון מאד וארוח לן בזה לתרץ עכ"פ לנכון דברי הרשב"א דעמד עליהם הרב המחבר להלן, הנה הרב המושל"מ לא מצא לו סמך לזה כי אש רק בדברי הרשב"א ואמנם, אנכי כאשר דקדקתי והתבוננתי היטב מצאתי ראיתי דהדין הזה מפורש יוצא מפי רבינו דגדול בעצמו דהרי בסוף הפ' כתב וז"ל ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזלו מחזיר וכו' ואם הוקר נוטל דמים וכו' אעפ"י שיש לו מאותו המין" "או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שירצה, הנה מפורש יוצא מפי רבינו רבינו הגדול הדומה לכהן גדול ולמלאך ה' צבאות אשר כלם תורה יבקשו מפיהו כי רק "באו" אני אסור כלומר רק בזמן שיש לו לבד, או שהיה השער קבוע לבד אסור כקובע לו זמן, אבל אם איתנהו תרתי, כלומר דיש לו, וגם היה השער קבוע אוי אף בקביעות זמן סותר, ואם לא כן לא היה לו לרבינו לומר אעפ"י שיש לו מאותו המין אני שהיה השער קבוע אלא היה לו לומר "אעפ"י שיש לו מאותו המין והיה השער קבוע אסור וכו' אלא ודאי דס"ל לרבינו דרק "באו" "או" דאיכא רק חדא לסיכותא אסור אבל באיכא תרתי לסיבותא מותר אפילו בקביעות זמן וכדברי הרשב"א (ועי' בשיטה מקובצת בב"מ רע"ה דכתב וז"ל בעת הגאונים והרמכ"ם ז"ל דכולה מתניתין בשיש לו וכו' ולא התירו שלא בדאיכא תרתי שיש לו ובלא קביעות זמן, אי נמי שאין לו ויצא השער ובלא קביעות זמן וכו', א"כ רבינו שהגאונים דייקי רק דליהוי תרתי לטיבותא, וא"כ מינה יש ללמוד קצת דה"ה ביש לו ויצא השער מותר אף בקביעות זמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא באנפא אחריתי ונפלאתי מאד על הגאוןן האדיר רש תנא דידן המשול"מ דהלך למקום רחוק למצוא סמך דינו בדברי הרשב"א ואיך לא דקדק כלשונו הטהור של רבינו דממנו יוצא והתבאר הדין הזה מפורש והוא פלא. ואמנם, אף כי הדין הזה מתבאר מדברי רבינו הגדול והרשב"א מ"מ לפענ"ד רחוק מאוד לומר דהרב המגיד כיוון לזה, חדא דאם הרב המגיד כונתו לחרש לנו הדין הזה מה היה צריך לו לחכות להודיענו לנו עד בבא דאריס, ומדוע לא הודיע לנו החידוש דזה לעיל בדין שאר כל אדם, ותו דהרב המגיד סיים וכתב הרי הוא כשאר כל אדם'' ועל כגון זה ראוי לשאול כי ערבך וערבא פריך כי מי אמר לנו דין זה, בשאר כל ארם כרי שיאמר הרב המגיד באריס ג"כ דינו בשאר כל אדם הן אפת לפי מה שכתבתי דדין זה בשאר כל אדם, הן אשת לפי מה שכתבתי דדין זה בשאר כל ארש, מתבאר בדברי רבינו הגדול יש מקום לומר דהרב המגיד כיוון לוה, אמנם הלא אדוננו המשל"מ זה לא ירד לדקדק ולמצוא דין מפורש בדברי רבנו (רק מצא לו סמך בהרשב"א) וא"כ איך היה אפשר לו להעמיס פירוש זה בדברי הרב המגיד דיקשה תרתי כגו' חדא מדוע לא הקדים להודיענו חידוש זה אעיקרא כשאר כל אדם, ותו מה זה שסיים וכתב והרי הוא כשאר כל אדם" דמהיכן ידענו מעיקרא פשיטות דין זה וכשאר כל ארם, כדי שנבא לדמות אריס לשאר כל אדם ואמנם ובאמת גם לפי מה שכתכתי רחוק בעיני לומר דהרב המגיד כיוון לוה, ולפענ"ד מ"ש ה"ה ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר' כונתו כל אחד לפי שיטתו' לרבינו בלא קביעות)**