צדקה ומשפט חלק א עד

כפי הערך ששוה אז הוא מותר משא"כ במלוה רופייא בת שש בשבע ליכא מאן דפליג דהוי רבית קצוצה אעפ"י שלפעמים שוה בשבע מ"מ בתר שעת הלואה אזלינן דהיתה שוה שש. והכי מוכח נמי מתשובת הרשב"א שכתב וז"ל המלוה את חבירו מנה ממטבע ברצלונא לפרוע לו מטבע ריאלוס, דבר ברור שהוא אסור, דלא אפשר דלא שכח לגבי פירי ולגבי זביניה וכל דשכח אפילו ופורתא אסור כדאיתא בהגוזל ע"כ וה"נ בנ"ד שלוקח רופייא בת שש בשבע ופורע לו לחשבון שבע לא אפשר דלא שכח לגבי פירי ולגבי זביניה דודאי שנותנין לו פירות ומיני סחורה ביותר בפרעון השבע יותר מבת שש וא"כ מילתא דפשיטא הוא דאסור והוי רבית קצוצה דלא הוי דרך מקח וממכר אלא דרך הלואה והנה מתשובת הרשב"א שכתבנו קודם לזה נראה שמותר להלות דינר זהב בדינר זהב אפילו אם נתייקרו הדינרים אחר כך מותר לפרוע לו אותם הדינרים ולא הוי רבית אם יש שער קבוע לדינרים וארוך דהוי כפירות דאם יש להם שער קבוע דמותר להלות סאה בסאה ואעפ"י שלא עשאם דמים ואעפ"י שנתייקרו אותם הפירות אח"כ מותר לפרוע לו אותם סאה ולא חילק בזה בין אם לוה הפירות או אותם הדינרים לזמן דהיינו שקבע זמן לפרעון ומשמע דאף בקובע זמן מותר וכך היא דעתו וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"י מה' מלוה ולוה וכסברת הראב"ד שם ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאסור ללות סאה בסאה אף ביש לו מאותו המין ויצא השער היכא דקבע זמן לפרעון וכמ"ש שם וז"ל אעפ"י שיש לו מאותו המין או שהיה השטר קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע בכל עת שפורע. והרב מוהרדב"ז בתשובה סי' קפ"ו כתב דאין דעתי נוחה לפסוק כדעת הרמב"ם בהא, חדא דלא מסתבר טעמייה דמה לי קבע זמן מה לי לא קבע כיון דאיסור סאה בסאה דרבנן הוא לא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל, ותו דמתני' נמי לא דייקא הכי דקתני לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן וטעמא דאין לו ולא יצא השער אבל יש לו או שיצא השער מותר אעפ"י שקבע זמן דומיא דמתני' דקתני עד לגורן וכו' ע"כ. והנה מיש דמתני' לא דייקא הכי, אדרבא מתני' כוותיה דהרמב"ם דייקא וסייעתא דיליה הוא מהאי מתני' וכמ"ש ה"ה ז"ל וז"ל וכן מוכחת המשנה לדעתו ז"ל שאמרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן אבל אומר לי הלויני עד שיבא בני עד שאמצא מפתח ודעת הרב דרישא דאוסרת בקובע זמן לגורן היא אפילו ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא בשיש לו ואם היה כדברי המפרשים דכל שיש לו מותר אפילו בקובע זמן והכל תלוי ביש לו היה לה למשנה לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים אלא אם כן יש לו אבל עתה נראה דאוסרת אפילו כשיש לו בקובע זמן ע"כ, וא"כ היכי כתב הרדב"ז ב) דמתני' לא דייקא כהרמב"ם דאוסרת **( ב) לפע"ד אין כאן כל כך קושיא על הרדב"ז דבאמת תרתי איתנהו דמתניתין דייקא קצת כהמפרשים ולא כהרמב"ם, ומוכחא קצת כהרמב"ם ולא כהמפרשים, דמצד אחר מוכחת קצת כהרמב"ם ולא כהמפרשים כמ"ש חיה דאם כונת מתניתין הוא רק לארויי דינא דיש לו הו"ל למינקט בקצרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור הימים אלא א"כ יש לו, ואמנם באמת זה רק דקדוק קל די"ל דמתניתין נקטה הכי לאשמועינן תרתי, הן דלגורן אסור אף דאז אין רגיל להתייקר עי' בתוס' שם, והן אשמועינן דעד שיבא בני חוי כישלו, ועוד כי אם באנו לדיוקי כך גם לרבינו יקשה דמדוע לא אמר המשנה בקצרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטים אלא א"כ יש לו ואינו קובע לו זמן, וא"כ באמת אין כאן הוכחה גמורה כהרמב"ם, ומצד אחר מתניתין דייקא קצת כהמפרשים ולא כרבינו ז"ל, דבאמת פשט ביאור מתניתין דקתני לא יאמר הלויני לגורן, אבל אומר לו עד שיבא בני נראה יותר פשוט כדברי המפרשים דחילוקא דכין רישא כסיפא היינו דברישא איו לו ובסיפא יש לו דוה פשט המשנה דלא יאמר לגורן דמשמע דאין לו ורק לגורן דיהיה לי אשלם לך אכל אומר עד שיבא בני דהיינו דיש לו אבל שהמפתח ביד בנו, ומ"ש ה"ה דרישא אוסרת לגורן אף דיש לו דומיא דסיפא אינו מוכח ממתניתין כך אלא אדרבה זהו החילוק דבין רישא לסיפא, ויותר מוכח לבאר בלשון משנתנו דכונת תנא לפלוגי בן יש לו לאין לו ממה דמוכח דכונת מתניתין לפלוגי בין קובע לו זמן לאין קובע לו וזה כונת דרדב"ז ומ"מ ודאי דהוכחה גמורה ליכא דשפיר יש לפרש כרבינו ז"ל דכונת תנא לפלוגי בין קובע לו זמן לאין קובע לו זמן וה"ק. ובתיותי בזה ראיתי להרב הלחם שם דכתב מה שהכריח ה"ה דעת רבינו משום וכו' יש לדחות דאשמועינן מתניתין דעד שיבא בני "לא הוי כיש לו" דרוח ס"ד "דהוי כאיה ליה" ושרי דאמרינן בריש איזהו נשך דלא חוי כיש לו ובגמרא הות סליק אדעתי לדמונייהו להדדי עכ"ל, ודבריו תמוהים דהא מתניתין שרי כאומר לו הלויני עד שיבא בני, וא"כ באמת הוי כיש לו וכמ"ש רש"י וכל המפרשים והנה לזה יש ליישב בנקל דהוא ט"ס בדבריו וצ"ל כך דעד שיבא בני "הוי כיש לו" דהוה ס"ד דהוי)**