צדקה ומשפט חלק א ע

מעותיו, ונשאל הדין עם מי ופלפל הרבה בחכמה ולבסוף כתב לזכות לשמעון, מהא דקיל"ן דשומא הדרה לעולם וכתב הרא"ש דהא דשומא הדרה לעולם דוקא כשלא נתייקרו הקרקעות אבל נתייקרו לא מסתבר למימר שיצפה הלוה כל ימיו עד שיתייקרו הקרקעות ויפדה קרקעו ואיכא נעילת דלת בפני לוין הרי אעג"ב דשומא הדרה לעולם ואלמוה רבנן לכח הלוה מ"מ מכח הסברא כתב הרא"ש דהורע כח הלוה היכא דנתייקר דלא מצי לפדותו אלא בשיעור היוקר משום פסידא דמלוה, א"כ מכח הסברא נמי י"ל בנ"ד דלא עשה שמעון חיוב זה וכתב י"ב אלף להפסיד לעצמו שיטול פחות ממה שנתן ליקח י"ב אלף גרועים שאין שוין כמו מעותיו אלא יתן לו כשיעור מעותיו ואף למאן דפליג על הרא"ש וס"ל דאפילו נתייקרו אינו נותן בשער היוקר התם שאני כדי שלא נראה כנוטל שכר מעותיו אבל בנ"ד שלוקח שיעור מעותיו לבד כ"ע יודו שחייב ראובן ליתן כ"ב אלף לבנים גרועים דהשתא דהוו כשיעור י"ב אלף לבנים דהוו מעקרא כדי שלא יפסיד שמעון והכי פסק שם באותו תשובה ע"ש. ומניה נילף לנ"ד דאעג"ב דכתב בשט"ח שיפרע לו חמשה וארבעים זולט בעד עשרה זהובים שלוה ממנו או שקנה ממנו סחורה והשתא שוו העשרה זהובים קרוב לע' זולטה גרועים לא אמרינן שיתן לו מ"ה זולטא דהשתא ולהפסיד המלוה אלא יתן לו עשרה זהובים או מטבע אחד ששוה עשרה זהובים דהא בנדון הרב שכתב בשטר שיחזיר לו המעות בי"ב אלף לבנים ואפ"ה פסק הרב דכיון שנעשו הלבנים גרועים צריך ליתן לו כ"ב אלף לבנים כדי שלא יפסיד ממה שנתן ה"ה בנדון דידן נימא הכי ומעתה נפשט מה שנשאלתי במי שמכר קאוי לחבירו בהלואה וכתב שט"ח וזקף דמי הקאוי בכך וכך זולט דאנה וכתוב שכל זולטה היא בסך חמש מח' שכך היתה שוה באותו זמן שהיה הזהוב בט"ז מחמ' וחצי והגרוש רום בששה מח' וחצי ועתה רוצה לפורעו בערך מח' של עכשיו ששווה כ"ד מהם זהוב אחד דאינון גריעי ורוצה לפרוע לכל זולטה חמש מח' דהשתא והשתא שוה הזולטה דאנה שש מח' וחצי בקרוב ולפי חשבון זה אית ליה פסידה טובה למלוה ושאלוני כדת מה לעשות והשתא שפיר אפשט בעיין דמחויב לשלומי ליה כשעת הלואה ולא הורע כח המלוה במא שכתוב בשט"ח שכל זולטה היא בסך חמש מח' דלא משגחינן בסך המח' אלא בסך הדאנה אשר כתוב בשטר דהא הסך שש וחצי דהשתא שוו בסך חמש של הקודם והיאך יפסיד המלוה שקצב עמו בכל כך זולט דאנה והשתא מגרעות נתן. ומה שכתוב כל זולטה חמש מח' היינו מחמדיות צאג' של אותו זמן ששוה ט"ז מהם בזהוב אחד באותו זמן ודמי ממש נ"ד לנדון הרב מוהר"א ששון דאעגב דכתב לו וב' אלפים לבנים השתא דהוו לבנים גריעי בעי למהב ליה כ"ב אלפים לבנים ששוו מאה זהובים כשיעור שנתן שמעון בעת שקנה החנות. שוב ראיתי שהדבר בפירושא איתמר בתשובת הרב מוהרימ"ט ח"א סי' ב' שנשאל בנדון כזה בכתובה שכתב בה סך לבנים ובזמן הנישואין היו הלבינם גדולים ששוים כל ששים זהוב א' והיה אז משקל הלבנים ד' וחצי דרמה אחת ואחיך פחתו הלבנים ממשקלם בענין שעתה בזמן הפרעון שוים ק"כ לבנים זהוב אחד דהיינו שהיו כל ט' לבנים דרמה אחד כיצד תשתלם אלמנה זו ממטבע הא' אי ממטבע הב' והשיב דהלכה רווחת היא דאי זילי פירי מחמת טבעא או דהוסיפו או פחתו יותר מחומש ממשקל הא' דמנכה לו לפי חשבון וא"כ כל שכן בדבר מופלג כזה שפתח במשקלו על חד תרין ואתיקרו הפירות נמי דודאי משלם לו לפי חשבון מטבע הא' וכפי משקלו אח"כ נסתפק לו מחמת ששינוי המטבעות בגזירתו של מלך ואיכא למימר דינא דמלכותא דינא ודחה זה דלא אמרינן דד"ד אלא כשתיקן בפירוש על הפרעון וכמ"ש הרב מוהריב"ל והריב"ש ז"ל שאם לא צוה המלך על פרעון החובות בפירוש מן הדין לפרוע לו מן המטבע הישן היפה שהלוהו כיון שפחתו יותר מחומש אלא שאם צוה בפירוש המלך שכל אדם יקח בכל מלכותו המטבע החדש הגרוע בערך היפה ושיוכל לפרוע חובותיו ודאי דינא ד"ד וכאן בנ"ד לא ראינו שהמלך גזר בפירוש על פרעון חובות בני אדם ואם הערכאות ופליליהם דנין בכך מה לנו ולהם כי לא כצורנו צורם וכתב עוד המהרימ"ט ועוד בענין זה אפילו אם היה גוזר בפי' על פרעון חובות לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשמשפטו חרוץ שיהא המטבע החדש מתקבל בכל הדברים כמו הא' אם בא לקנות תבואה או כלים שלא יהא המקבל מפסיד אבל כיון שאין בידו להעמיד שיהיו אלו המעות הגרועים מתקבלים לסוחר כמו הראשונים אלא אדרבא התבואה וכלים נתייקרו על חד ארבע עם הסחורות הבאים מארץ מרחק אין מוכרין אלא לפי משקל הזהב והכסף וגם אם יגזור לא תהא גזירתו מתקיימת כיצד תהא גזירתו מתקיימת לענין הלואה או חוב שהלוה לחבירו ששים אלף לבנים שהם אלף זהובים