צדקה ומשפט חלק א סט

ולבתר יותר היה בהם כסף ולכך הוקרו ונעשה הפרח בק"כ לבנים אפ"ה פסק הרב דלא אזלינן בתר הלבנים אלא בתר פרחי זהב שהם העקר, מכ"ש בנ"ד שהזולט רייג' והמח' רייג' אינן מין מטבע אלא שמא בעלמא הוא שמשתמשים בו בני מדינה זו שהזהוב אומרים שבעה זולט וכ"ד מחמדין בודאי דלא משגיחינן בהו והו"ל המטבעות עיקר ולא יחשבו את האנשים בין לענין פרעון ובין לענין דמי סחורה אלא כשעת הלואה או כשעת מכירה וסברא הוא דלא יטול המלוה פחות משיעור חובו דהיכי דיינינן ליה שיתן לו הלוה זוזי דהשתא דאית ליה פסידא למלוה דבשלמא בהוסיפו על המטבעות אי פחתו אינהו גופייהו במדה או במשקל אמרינן דעד חומש מחיל איניש אבל בנ"ד דהמטבע כדקאי קאי וכל השערים שקולין קמאי ובתראי אין לנו להשגיח בשם זולט או מחמ' ואמרינן כבולעו כך פילטו כמו שלוה וקנה ממנו כך יפרע לו, ואם קצב עמי בזהובים או בגרוש רום או בשאר מטבע יחשוב לו השתא כפי אותו חשבון בלי תוספת ועובר על בל תגרע אי יהיב ליה בחושבנא דהשתא, ואעג"ב דכתב ליה דאית ליה גבי מאה זהובים דאינון ד' מאות וחמשים זולטא כיון דהשתא שוו המאה זהובים ז' מאות זולטה הכי יהיב ליה ולא הוו רבית דהז' זולט דהשתא שוו זולט ד' וחצי דמעקרא וכן בזילט דאנה הששה מח' וחצי דהאדינא, שוו כמו ה' דמעקרא והרב תמה על המנהג קושטנדינא שחושבין אלפי אלפים לבנים שעולים ויורדים כל שעה ולמה לא יחשבו גרוש או זהובים שאינם משתנים כלל כמו בשאר מקומות. ואנכי העבד נמי תמהנו על בבל רבתא דלמה יחשבו חשבון מח' או זולט רייג' ובפרט שחושבין חשבון אסדי בכתובות שארבע ממנו יבא גרוש רום והרב אמר על חשבון הלבנים שהוא חשבון הנערים והוא יוהרא וחיו יש עין הרע וה"נ איכא למימר בנדון דידן. והרב פסק בנדון דידיה דאעג"ב דבשטר אירוסין כתוב דהפרח ק"פ לבנים לא משגיחין במלה ק"פ אלא הפרחים הוו עקר ויחשוב לו כשעת מתן מעות ולא יתן לו לבנים דהשתא שהם טובים אלא ק"פ גרועים דמעקרא דהיינו כדי שלא יפסיד הארוס ג"כ בנדון דידן כדי שלא יפסיד המלוה יתן לו כמו שלקח ממנו ואם כתב לו מאה זולטה דאנה דאינון כל זולטה בחמש מח' לא יתן לו מחמדיות דהשתא דהוו פחות משיעור חוביה אלא יתן לו כל זולטה דאנא שש מח' וחצי מ"מ דהכי שוו השתא. ומטעמא אחרינא איכא למימר דבנ"ד לא אזלינן בתר שם של המחמדיות או של זולט רויג' שהרי המחמדיות או הזולט עבידי דבטלי משיעור דידהו ויחזרו לקדמותם שהרי כל שעתא ושעתא מכריז המלך עליהם שיהיו זולט צאג' דהיינו הגרוש רום ב' זולט והרופייה ג' מחמדיות ושהיי וגם הזהב. ומטעם זה אשכחן להרב מוהר"ם גאלנטרי בתשובה הנזכרת וז"ל וכפי זמנינו זה ג"כ פה שנוי המטבעות בהמשך זמן מועט יחזרו ג"כ להיות ק"פ לבנים כי לא אכשור דרי שגם כן יפסלו הטובים ויחזרו לקדמותם אבל הזהב אינו זז ממקומו ע"כ. ומהאי טעמא פסק דהזהב עיקר ולא משגיחין כן בחשבון הלבנים והאי טעמא שייך בנדון דידן שאפשר שיחזרו לקדמותם להיות מחמדית צאג' כמו בחשבון בצרה ושאר מקומות והשתא לא משגיחין לחשוב בהם אלא טבעא הוי עיקר ועליה סמכינן וכמו שלקח כך יחזיר אם לקח צאג' יתן צאנ' ואם לקח רייג' יתן רייג' ואי אפשר שחלקה מדת הדין שיקח צאג' ויפרע רייג' לפי שכתב לו זולט או מח' ואעפ"י שכתב לו כן כשעור שקבל יתן דריבית אסרה תורה אבל לא שיקח פחות משיעור חובו ואעג"ב דהזהב שוה ד' זולט וחצי מעקרא והשתא ז' וכן במח' מעקרא שוה ט"ז מח' ועתה כ"ד הכל הולך אל מקום אחד ותשבר כד על המבוע וכ"ד גרועים הוו כמו ט"ז טובים וליכא נפקותא בינייהו דהראיג' משתנה כל זמנא ואזלינן בתר ההיא שעתא דנעשית הכליאה או המכירה ובשיעור אותו זמן יחשוב והיכא שכתוב מאה זולט רייג' יש לו חוב פ' אם פ' יחשוב באותו זמן כמה היה שוה הראייג' בשעת הלואה וכך יפרע לו. והכי נמי אשכחן להרב מוהר"א ששון שנשאל כעין נדון דידן בתשובה סי' קנ"ב בראובן שמכר חנות לשמעון בעד י"ב אלפים לבנים והיו באותו זמן ק"פ לבנים בזהוב אחד ונתן שמעון מאה פרחים זהב בעד הי"ב אלף לבנים ואח"כ עשה שמעון הטובה לראובן שכשיחזיר לו מהיום ועד תשלום עשר שנים הי"ב אלף לבנים הנזכרים מחויב שמעון ובאי כחו להחזיר לו החנות כמו שקנאה ממנו בלי שום תוספת כלל, ועתה בא ראובן להחזיר לשמעון הי"ב אלף לבנים וליקח החנות ובאותו זמן היו לבנים גרועים ששוה הזהוב לערך מאתים ועשרים לבנים ושמעון אומר לו שהוא רוצה ממנו כ"ב אלף לבנים דהשתא ששוו מאה זהובים או יתן לו מאה זהובים כמו שקנאה ממנו ולא יקח פחות משיעור