צדקה ומשפט חלק א סו

לעצמו הוא רוצה לקנות ואליבא דכ"ע אם קנה הקומאש בסתם ולא נתכוון לקנותו לעצמו קנה ראובן בזה הקומאש בריוח שהרויחו מעותיו גם את זה ראיתי במרדכי בפ' הגוזל דף נ"ד דמשמע דס"ל דכל המרויח במעותיו של חבירו חייב ליתן לו מה שירויח ולא מצי למימר לעצמי הרוחתי שכתב שם ז"ל שאלה בפנינו חתומי מטה תקף ראובן לשמעון וטעון שלחתי על ידך י' זקוקים מאייהים בארנקי אבל לא היה קשר משונה וכשחזרתי תבעתי מעותי ואמרת שהלויתם לגוי והרויח המגיע לחלקי תתן לי ושמעון משיב לא נדרתי לך שום ריוח וכו' והראוני מן השמים ששמעון חייב לשלם לראובן חלקו המגיע לו בריוח שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן דלא משוי אינש נפישיה רשיעא ועוד ראיתי שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל במקום שמרויח בו חייב ליתן לו וכן הורה לנו רבינו אליעזר וגם רבינו משה כהן שלח פעם א' כסף ע"י יהודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בעל כרחו ריוח י"ב זקוקים ואם שגינו הורינו והשיב אמנם כן הוא המבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא אם נותנו לו מתחלה לקנות בו דבר להרויח בו וחזר ואמר לא קניתי לך בו או לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא וכתב שם דאפי' בפקדון אם הלה תובע פקדונו מפני שאומר שהוא רוצה להלוותו או להרויח בו והלה מעכבו בידו ומרויח בו חייב לתת לו כל מה שהרויח בו וכו' עיו"ש באורך א"כ מהני טעמי שאמר המרדכי נראה בנ"ד דמחויב שמעון לשלם לראובן כל הריוח שהרויח במעותיו שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בהם יד ולהיות גזלן דלא משוי איניש נפשיה רשיעא וא"כ בנ"ד נמי מסתמא לא קנה הקומאש במעותיו של זה על דעת להרויח בהם לעצמו, וגם מטעם האחד שכתב דלא אמרו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת אלא באינו מרויח בו אבל אם מרויח בו חייב ליתן והכא נמי כיון שהרויח במעותיו של ראובן חייב לשלם לו כל הרויח שהרויחו מעותיו וגם ראייה מה"ר משה כהן ששלח כסף ע"י יהודי ועכבן שנתים וגבה ממנו כל ריוח שהרויח בהם בע"כ וגם כתב אח"כ שכל הנותן מעות לחברו להרויח בהם והרויח בהם לא מצי למימר לעצמי הרוחתי ואפ"י שהתרה בו מתחלה וא"ל שלא יקח במעותיו אלא זהב ולא קומאש עכ"ז כשקנה שמעון קומאש במעותיו של ראובן עלה על דעתו לפייסו לקבל הקומאש ומה שלא נתרצה אח"כ ליקח חלק מהקומאסה הוא משום דהיה סבור שהביא לו בכל מעותיו זהב אבל אילו היה יודע שהביא בהם קומאש ודאי שלא היה ממאן מליקח קומאש וכמו שכך גילה דעתו וא"כ מדינא נראה דמחויב שמעון לתת לו כל הריוח שהרויח במעותיו ואף אם טוען לעצמי קניתי הקומאש לאו כל כמיניה לשוי נפשיה גזלנא ולא היתה כוונתו לשלוח יד במעותיו של חברו אלא אמדינן דעתיה דנתכוון לקנות הקומאש על דעת שניהם וירצה אותו לקבל קומאש בטענה שלא מצא זהב כמו שהתרה בו או שיש בקומאש. יותר ריוח מזהב או טענה אחרת וכבר כתבנו לעיל דאפי' שינה מדעת בעלים וקנה להם במעותיהם דבר אחר חייב ליתן להם הריוח שהרויח במעותיהן אפי' אם יאמר לעצמי קניתי הסחורה לאו כל כמיניה לשווי נפשיה גזלנא וכמ"ש המרדכי וזה מסכים עם דברי רי"ו שכתב. דאם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ע"כ מוכח בהדיא דבליכא עדים ס"ל דלא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע ועדיפא מינה מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מר"ן בח"מ סי' רצ"ב דאפי' הפקיר אצל חבירו בסתם דאין חבירו רשאי ליגע בהם וכמו ששנינו אצל בע"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח בהם יד נעשה גזלן עליהם ואם הותירו הותיר לגזלן וכתב אח"כ ונפקד זה מעשיו מוכיחים דלצורך בעל המעות הרויח שהרי נתן לו מתחלה כל הרויח וכו' הילכך אף שנתעסק בהם והרויח בהם בסתם בעל המעות ע"ד הראשון נתעסק בהם אא"כ אמר בפני עדי' לעצמי אני מתעסק וכו' ובנדון שלפנינו אם אמר כן בפני עדים ה"ל גזלן ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה: שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ע"כ, והרי התם אף על גב דאמר כן בפני עדים. דלעצמי אני מתעסק ומדינא הריוח כולו לגזלן דחזר הממון להיות מלוה על כל זה כתב הרשב"א דאם רצה ליתן לו ריוח כולו או מקצותו אין כאן משום רבית כל שכן וקל וחומר בנ"ד שלא אמר כן שמעון בפני עדים מקודם שקנה הסחורה שלעצמו הוא קונה הקומאש אלא שקנה בסתם ודאי שאין כאן חשש רבית כלל אדרבא נראה דמדינא מחויב שמעון לתת לראובן הריוח שהרויחו מעותיו מאחר שלא אמר כן בפני עדים דלעצמי אני קונה דאז הוי גזלן עליהם ואם הרויחו לו ואפילו בכה"ג אם רצה ליתן לו לית בה חשש רבית כלל כל זה נראה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בעלי ההוראה ולהיות השואל