צדקה ומשפט חלק א סב

בעינן י"ב חדש שאני התם דבציר מהכי לא מתבייש אבל בשריית הטוטון בחומץ עיננו רואות דכשמניחו בחמה יום א' או ב' ימים לא נשאר בו שום לחלוחית וטעמא דמתייבש מהר כיון שהוא מעורב בעפר הטוטון הו"ל כזורק מים לטיט דמיד מתיבש הטיט וכלין מיד אותם המים והרי הם כאלו לא הוו וכמ"ש לעיל בשם רש"י הכלל העולה מדברינו דכיון שנתיבש ונתנגב האיסור ואין ממשות האיסור בעין שרי. אמנם אכתי פש גבן לברורי דנהי דאין האיסור בעין מ"מ הרי קלט הטוטו' ריח החומץ דמה שמניחין בו חומץ הוא כדי שיתחזק ריחו ויועיל לעיטוש וי"ל אי אמרינן בכה"ג ריחא מילתא היא או לאו דאע"ג דליתא לאיסורא בעיניה מ"מ זכינו לריחו והתועלת הנמשך ממנו לעולם עומדת אי מתסר בכה"ג אי לא והנה עיקרא דמלתא אי ריחא מילתא היא איתא בפ' בתרא דע"ז דגרסינן התם האי בת תיהא לישראל בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמנא לה דריחא לאו כלום דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואביי שאני התם דמיקלא קלי איסורא ע"כ ופירש"י בת תיהא נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים ע"כ דא"כ אפילו לאביי דאית ליה ריחא מלתא היא מ"מ היכא דמקלא קלא לאיסורא כמו תנור שהסיקו בכמון של תרומה דהכמון נשרף ונאבד ואפה בו את הפת אעג"ב דקלט הפת ריח הכמון שרי דלא אמרינן בכה"ג ריחא מלתא היא וא"כ בנ"ד דהאיסור כבר נאבד ונשרף מן העולם שכבר נתנגב כל הליחות של החומץ בחמה או באור אעג"ב דאית ביה ריחא ריחא בכה"ג לאו מילתא היא כלל לכ"ע אפילו לאביי וכ"ש לרבא דקיי"ל כוותיה ואפילו היכא דאיכא ממשו של איסור בעין שרי דהא בבת חיה אשמרוח היין בעצמו ואפ"ה שרי לרבא ופסקינן כוותיה כמבואר בי"ד סי' ק"ח עי"ש. מיהו הא דקיי"ל ריחא לא מלתא היינו דוקא במידי שאינו עקרו עשוי להריח כמו ביין שעשוי לשתיה ולא להריח אבל במידי שהוא עשוי להריח כמו בורד והדס דע"ז אסור להריח וכדאיתא בגמ' בפ"ק דע"ז דף י"ב אהא דתנן עיר כשיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות וכו' ואמרו חכמים מעוטרות אסורו' ושאין מעוטרות מותרות ואיתא בגמ' ארשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בורד והדם דקא מתהני מריחא דאיסורא אבל מעוטרות בפירות מותרים ע"כ בגמרא וכתבו התו' הקשה ר"ת דמ"ש מבת תיהא דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני ורד והדס דעיקרויהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת וכו' ואע"ג דלפי מ"ש התו' אח"כ נר' דבמידי דאינו עשוי להריח נמי אמרינן ריחא מלתא היא ושאני בבת תיהא דריח היין נכנס בחוטמו ומזיקי ומש"ה אמרינן בה ריחא לאו מלתא מ"מ מדברי הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן בי"ד סי' ק"ח נראה שדעתו ז"ל כשנויא קמא דתו' דדוקא במידי שעשוי להריח אמרינן ריחא מילתא שכתב וז"ל ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח דאסורין הם בהנאה דכל שעשוין להריח בהם כורד והדס אסור דהיינו חניית מעוטרין בורד והדס אסור בפ"ק דע"ז וכן כתב מר"ן בשם א"ח וז"ל וזה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מלתא היא אבל דבר שעשוי להריח כמו ורד והדס אסור ליהנות מריחו ע"כ ולפי"ז בנ"ד נמי ריחא לאו מלתא דהחומץ אינו עשוי להריח בו והוי כמו בת תיהא דשרי משום דאין היין עשוי להריח כן החומץ ואע"ג דלפעמים מריחין בחומץ מ"מ אינו עשוי לכך וגם הרב פ"ח כתב דלפי דעת רשב"א אתרוג של ע"ז שעיקרו לאכילה מותר להריח בו. ועוד כיון דנתייבש ומקלא קלי לאוסר לכ"ע ריחא לאו מילתא היא כמו בתנור שהסיקוה בכמון של תרומה דאעג"ב דקלט הפת הטעם הכמין הפת שרי וה"נ דכוותא ממש. עוד יש טעם להתיר בנ"ד והיא ממ"ש הרשב"א בתשובה על גוים שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין אותם בשמים מהו להריח בהם כבת תיהא וכו' והשיב מסתברא שמותר להריח בהם אפי' לכתחלה לפי שאין היין נותן בהם כח וכו' וגם זה שמריח בהם אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין וכו' ע"כ ומינה נלף לנ"ד נמי המריח בזה הטוטין אין כוונתו לריח החומץ שבו אלא להריח הטוטון ושרי. אבל קשה לי על דברי הרשב"א דלמה לא התיר נמי להריח הפלפלין מטעמא דהיין אין עיקרו עשוי להריח אלא לשתיה ומש"ה שרי בת תיהא דהא סברת הרשב"א היא לחלק בין עיקרו עשוי להריח לאינו עשוי וכמבואר בדבריו כמ"ש לקמן גבי בשמים של ע"ז ונראה דטעמא דרווחא נקט דאפי' יהא היין עשוי להריח עכ"ז שרי להריח פלפלין מטעמא דאינו מכוין להריח ביין אלא לריח הפלפלין איך שיהיה נראה דבנד"ד נמי שייך הא טעמא דהרשב"א דאינו מכוין להריח בחומץ אלא לריח הטוטון ואפי' שיהיה מכוין המריח לריח החומץ נמי נראה דשרי מטעמא דחומץ