צדקה ומשפט חלק א סא

שאסור לכתב בדיו הצליל שלוקחים מגוים מפני שהיין הוא בעין ור"ת מתיר דאפי' יינם עתה אינו אסור בהנאה מ"מ נכון להחמיר מפני שלפעמים נותן קולמוס בפיו והדיו עליו שנעשה מסתם יינם ע"כ אלמא דדוקא מפני שסתם יינם עתה לא מיתסר בהנאה הוא דשרי הא אי הוה אסור בהנאה הוה אסיר והא ליתא דהא אף אם סתם יינם אסור בהנאה עכ"ז שרי הדיו מטעמא דאזיל לאיבוד וכמ"ש המרדכי ועוד קשה דלפי מ"ש המרדכי בשם ר"ת דשרי מטעמא דפגם ואיבוד נראה דאפי' אם מניח הקולמוס בפיו שרי דהא נותן טעם לפגם שרי ואפילו באכילה ואמאי כתב דנכון להחמיר שפעמים נותן הקולמוס בפיו וכו' והא גם שיתן קולמוס בפיו שרי לר"ת. ונראה דזהו שהרגיש הרב בטל המפה בסי' קל"ה שכתב וז"ל אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בו חומץ וכו' או דיו מותר דכל זה הוי לפגם ויש מחמירין בדיו של עכו"ם מפני שלפעמים נותן קולמוס לתוך פיו והדיו עליו וע"ל סי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ הואיל והוי לפגם ונר' דהיה בדיו אפי' היה בו ודאי י"נ אינו אלא פגם ושרי כן נ"ל ע"כ דלכאורה אינו מובן כוונתו דהא כבר כתב בתחלה דכל דבר דהוי פגם שרי ואמאי הוצרך להביא הא דסי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ וכו' ועוד מאי האי דקאמר ונר' דה"ה בדיו דהא כבר כתב דין הדיו מתחלה אלא נר' שבא להשיג על סברת היש מחמירין בדיו שלפעמים נותנין הקולמוס בפיהם וס"ל דמה בכך הא בסי' קכ"ג התרנו הקוליינדרי קונפטי אעפ"י שנותנין בו חומץ מטעמא דנ"ט לפגם כמ"ש שם הרב בהגהה א"כ מטעמא דפגם שרינן אפי' באכילה ומינה נילף לדיו דשרי אעפ"י שניתן קולמוס בפיו וזה שכתב נר' דה"ה לדיו ומ"ש אפי' היה בו ודאי י"נ ר"ל דלא מבעיא אם נתנו בדיו סתם יינן דלא מיתסר האידנא בהנאה וכמ"ש שכך היא סברת הרב בהגהה אלא אפי' אם ערבו בו ודאי י"נ כלו' שנתנסך ממש לע"ז עכ"ז שרי מטעמא דפגם. ועוד איכא ראייה למישרי הטוטון מהא דגרסינן פ' א"מ דף ל"ד ת"ר החרצנים והזגין של גוים לחין אסורין ויבשים מותרין הי נינהו לחין והי נינהו יבשין לחין כל י"ב חדש יבשים לאחר י"ב חדש איתמר אמר רבה בר בר חנה כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים אפי' באכילה אמר רב זביד האי דורדיא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי ופי' רש"י דורדיא שמרים. וכתבו התוספות בשם הרב אפרים כי מסברא שמרים שנתייבשו בתנור שמועיל להם כמו המתנה די"ב חדש ומתוך כך התיר שמרים שנתייבשו בתנור וחימצו בו פת של גוים ור"ת הקפיד עליו כי מה שהתיר התלמוד דורדיא לאחר י"ב חדש היינו דוקא אחר שנתמדו במים שכבר נתבטל טעמם במים וגם עבר עליהם י"ב חדש אבל שמרים שלא נתמדו אין שום דבר מועיל להם. והרא"ש כתב על דברי ר"ת ואפי' נתיבשו ואין היין ניכר בהם אסירו' כדאמרי' חגבים וקפלטית מן הסלולה אסירין ואלו יבשים הם ועוד אמרינן פת חמה וחבית צוננת כ"ע ל"פ דאסור ואין יבש לך גדול מזה וכתב הרא"ש דההיא דחגבים אינה ראייה לכאן דנהי דיבשים נינהו מ"מ טעם היין ניכר בהם וכן פת חמה שואבת ריח היין ונותנת בו טעם אבל שמרים אחר שנתייבשו ונעשו כאפר הדבר ידוע שלא נשאר בו טעם היין כלל ועפרא בעלמא נינהו ע"כ וגם הר"ן כתב אחר דברי ר"ת דהרמב"ם פליג שכתב בפ' י"א מהמ"א וכן שמרים של של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרים שהרי לא נשאר בהם טעם יין והרי הם כעפר ואדמה הרי דכל מידי דמתייבש לגמרי חשוב כעפר ואדמה וא"כ בזה הטוטון דמתייבש לגמרי והילך כל הלחלוחית וטעם החומץ שבו דנתייבש כמו עפר בודאי דתו לית ביה איסורא די"נ דהא אפ' בשמרים די"נ גופייהו דעת הרמב"ם דהרא"ש להתיר לאחר י"ב חדש כל שכן בנ"ד דהחומץ ליתיה בעיניה אלא עם תערובת עפרורית של הטוטין וכשמתייבש הטיטין לא נשאר ממשות של איסור כלל פשיטא דלכ"ע שרי וגם ר"ת דאסר בשמרים יודה בנ"ד דבשמרים ס"ל לר"ת כיון דאיתיה לאיסורא בעיניה אף אם מתייבש איפשר דאם שורין אותו פעם אחרת במים חוזר לליחותו וכך נר' מדברי הרשב"א שכתב שדברי ר"ת עיקר ואח"כ כתב צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדפני הקנקנים וכו' אם יש לו היתר לאחר י"ב חדש ואפשר שהוא מתייבש ביותר ויכלה כל לחלוחית שבו ואפי' שורין אותו במים שאינו חוזר לליחותו משא"כ בשמרים וכו' ע"כ הרי שכתב דבשמרים אם שורין אותו במים חוזר לליחותו אבל ביין הנדבק בקנקנים כתב דאפשר דאינו חוזר לליחותו ע"כ ומר"ן פסק בספר הקצר ביין הנדבק דשרי כיון שנתייבש הרבה כבר כלה כל לחלוחית שבו וכעפר בעלמא הוא ע"כ וא"כ אין לך נתייבש הרבה יותר מזה הטוטון שעיננו רואות שלא נשאר בו שום לחלוחית ואע"ג דביין הנדבק בדפני החבית ובשמרים