צדקה ומשפט חלק א נח

חלק יו"ד סי' א' נשאלתי על דבר הטוטון ששואפין אותו בחוטם. שטוחנין אותו ומגבלין אותו בחומץ ומניחין אותו בחמה להתיבש ואח"כ דכין אותו עד אשר דק. לעפר אם יש בזה איסור ליקח אותו מגוים כיון שמגבילין אותו בחומץ שלהם ובפרט מהערלים שסתם יינם אסור גם בהנאה ? וכן נשאלתי על הגרפולי שבא מערי פרנקיאה שאומרים שמזלפין עליו יין אם מותר לאכלו או לא א תשובה נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר יעזרוני מן השמים וזה החלי בס"ד ולעד"ן דבכה"ג ליכא איסורא דיין נסך כלל בזה הטוטון כלל חדא דכיון דנתיבש בחמה בודאי שכבר כלה כל לחלוחית יין שבו ואמינא לה מהא דגרסינן פ' אין מעמידין דף ל"ג ת"ר נאדות הגוים גרורים חדשים מותרין ישנים ומזופפין אסורים כלומר גרורים שאין מזופפין והם חדשים מותרין דלא בלעו יין בכניסת יין זמן מועט אבל אם היו ישנים או מזופפין אסורים דמחמת הזפת בלעי וקתני עוד גוי ריבבן ועיבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו אסור ופירש"י ריבבן זיפתן ונתן לתוכן יין כן דרכן בעוד הזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירותו של זפת ופריך וכי מאחר דגוי נותן לתוכו יין כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ושני רב פפא דגוי ריבבן וישראל נותן בו יין וישראל אחר עומד על גביו ואינו חושש ופריך וכי מאחר דישראל נותן בו יין וישראל עומד על גביו למה לי דילמא אגב טירדיה דישראל מנסך ולאו אדעתיה רב זביד אמר לעולם כדקאמרת מעקירא דגוי נותן יין משלו בעוד שהזפת חם והכא בעידנא דקא שרי ליה נעשה כזורק מים לטיט ופירש"י כזורק מים לטיט שאותו יין הולך לאבוד בזפת ובטל טעמו כמים שנותנין בטיט שכלין מאליהן כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו אף יין זה כלה בלחלוחית הזפת וכשמתיבש הזפת כלה מאליו ושוב אינו פולט ע"כ הרי לך בהדיא דמים שנותנין בטיט כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו ונתינת יין בזפת כשמתיבש הזפת מתבטל אותו יין ותו ליכא איסורא ובנ"ד נמי שמגבלין הטוטון בחומץ הו"ל כזורק מים לטיט שכשמתיבש הטוטון כלה מאליו כל לחלוחית החומץ וליבטל וליהוי כעפרא דארעא אמרינן עוד בגמרא אמר רב פפא'. ש"מ מדרב זביד האי גוי דשרא חמרא לבי מלחי דישראל שרי ופירש"י לכלי מלא מלח שהיין נבלע וכלה. במלחו ופריך עליה רב אשי מי דמי התם קאזיל לאיבוד הכא לא קאזיל לאבוד כלומר דבנתינת יין לתוך המלח היין נבלע במלח ואינו מתיבש ולא אזיל לאיבוד כמו בנתינת יין לתוך הזפת ע"כ, ונר' דהחילוק שיש ביניהם דבנתינת היין בזפת כשמתיבש הזפת כבר כלה כל לחלוחית היין משא"כ בנתינת היין לתוך המלח שנבלע היין במלח והמלח א"א לו להתיבש לפי שהוא תולדת מים ונשאר בלחותו לעולם ובודאי בנ"ד דמי לנתינת יין לתוך הזפת דאמרינן בה נעשה כזורק מים לטיט דכשמתיבש הזפת כבר כלה לחלוחוית היין וג"כ בנתינת חומץ לתוך הטיטון כשמתיבש הטוטון לא נשאר בו שום לחלוחית של יין ודמי ממש לזורק מים לטיט שכתב רש"י ז"ל כשמתיבש הטיט כלין מאליהן אותן הטיט והרי המים כאלו לא היו שהרי הטוטון כשטוחנין אותו הוי כמו עפר וכמו שבעפר שמגבלין אותו ומתיבש לא נשאר בו שום לחלוחית מים כן נמי בטוטון כשמתיבש לא נשאר בו שום. לחלוחית של חומץ, וא"כ בנ"ד אפילו רב אשי דפליג אדרב פפי ואסר נתינת חמרא לתוך המלח יודה דשרי דשאני התם שאין המלח מתיבש כמו העפר וכן פירש"י וז"ל הכא לא קאזיל לאיבוד שנתן טעם במלח לעולם ואינו מתיבש ע"כ וכל שכן אליבא דרב פפי דס"ל דגם בנתינת היין לתוך המלח נמי שרי פשיטא דבכה"ג דנ"ד אית ליה דשרי דנ"ד דמי לזורק מים לטיט דלכ"ע שרי. והנה התו' ז"ל הקש' על פירש"י בהא דגוי שרא חמרא בבי מלחי שפי' בתוך המלח וז"ל וקשה דמה ענין זה לגבי זורק מים לטיט דהא ודאי טעמו ניכר במלח ופרשו בשם ר"ת דבי מילחי מקום עשית המלח וקאמר רב זביד דאעפ"י שהגוי משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט וכו' וכתבו דאעג"ב דפריך רב אשי אינו אלא דיחויא כלו' מדרב זביד לא תשמע אלא מ"מ הלכה כרב פפי ומתוך כך התירו המלח אעפ"י שרגילים שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו ע"כ. ובדברי הרא"ש בא הדבר מבואר יותר שכתב שעשית המלח הוא שמקבצים, מים מלוחים ומרתיחים אותם ביורה ונותנין מעט יין בתוכה או דם בשעת רתיחה ואפ"ה שרי כיון דהאור שורפו וכלה הלחלוחית היין דדמי לזורק מים לטיט לפי