צדקה ומשפט חלק א נג

שנמוסי הגוים לענין בכור לא מעלה ולא מוריד הרי לך בהדיא שהראייה שהביא הוא לענין בכור וכן מוכח מדאמר שנמוסי הגוים לענין בכור לא מעלה ולא מוריד משמע דלשאר מלי נמוסי הגוים מעלה ומוריד וא"כ מנ"ל לומר שלאו דוקא לענין בכור אלא לכל מילי נמוסי הגוים אינו מעלה ומוריד ע"כ ועתה אפרש שיחותי דהא גם אנכי לא אמרתי שדעת ש"א דבכל מלי נמוסי הגוים אינו מעלה ומוריד אבל כתבתי דגבי בכור נמוסי הגוים לא מהני ועבדינן בדיננו לעולם אבל בשאר מילי לפעמים מעלה ומוריד היכא שיש זכות לישראל בדיניהם וכן כתבתי בהדיא בזה הלשון ומ"ש אין לנו להקל בבכור לאו למימרא דבשאר מילי עבדינן כדיניהם אלא דבשאר מילי חזינא איזה זכות יש לישראל בן בדינהם בן בדיננו ועבדינן ולאפוקי מהרי"ן פורנה שדייק מדבריו דבשאר מילי עבדינן כדינהו לעולם ע"ז כתבתי דליתא ולא תידוק מדבריו כן והשתא לפ"ז דברי נכונים. עוד כתב רבינו שיחיה וז"ל ובאמת כפי דברי הרב בש"א שדייק מהגמרא דלענין בכור אין לנו לדון ד"ד אלא בדיננו בין להקל ובין להחמיר איכא למידק מה נשתנה בכור מחמץ דפסח דעבדינן ד"ד ובחוק המלכות וכמו שפסקו הפוסקים לגבי אחריות אע"ג שלא קבלו אחריות חמירא דבני חילא מחוק המלכות שמחייבם נתחייבו לבערו וכו' ובאמת דיוקו של הרב בש"א אינו בפירושא בגמרא וכו' ואינו מוכרח דאפשר ששוין הבכור והחמץ לענין דד"ד ונראה לע"ד דכפי מה שכתבנו לעיל נתרצה קושייא זו דהוא ז"ל ס"ל דגבי חמץ נמי לא אזלינן בתר דיניהם וחמירא דבני חילא לפי' הרמב"ם אפי' בדיניהם לא מחייב אלא מתחייב באחריות מפני האונס ובחמץ מחמרינן ביה טפי דאית בל יראה ובל ימצא ולפי' הראב"ד האחריות היא מחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהם שומרים העיר וא"כ מדי דנוגע למלך הוי והנאת המלך מש"ה אמרינן ביה דינא דמלכותא אבל בנדון הרב ש"א שהוא לענין בכור דליתא נפקותא למלך מהאי דינא לא עבדינן דינא דמלכותא מעתה הבא נבא לענין שליחות לגוי דהרב המביט כתב בסי' קמ"ו דדוקא לענין זכייה הוא דאמרינן אין שליחות לגוי אבל ישראל שמנה שליח לגוי שיקנה לו או שימכור וקנה או מכר בן מגוי וכו' הרי הוא קנוי לישראל המשלחו והרב כמוהר"ם אלשי"ך בתשו' סי' יוד ס"ל דבכל גוונא אמרינן אין שליחות לגוי ואפי' קנה הגוי במעותיו של ישראל המשלח וכמו שבא הדבר בארוכה בקונטריסו של מורינו הרב שיחיה והקשה על הרב מוהר"ם אלשיך דאמאי לא סבירה ליה כסברת הרב המביט דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ שליחות הגוי הוי מעשה קוף בעלמא מההיא דמעילה דשלח ביד חש"ו דתנן במתניתא דאם עשו שליחותם השליח מעל ופריך בגמרא והא לאו בני שליחות נינהו ותרצו דהוי כאותה ששנינו נתנה על הקוף ע"כ. ואנכי העבד נ"ל להליץ בעד הרב מוהר"מ דע"כ לא קאמר הרב המביט דמעשה הגוי הוי מעשה קוף בעלמא אלא היכא שנתן ביד הגוי שום דבר כדי ליתנם לחברו ע"ז קאמר הרב הנז' דעד שלא נתן אותו דבר לאותו ישראל יכול לחזור בו ישראל ולוקח מיד הגוי אותו דבר שנתן לו בשביל שיזכה בו חברו ועלה קאמר דהיכא דכבר עשה הגוי השליח שליחותו ונתן אותו דבר לחבירו מה שנתן נתן וכבר זכה בו אותו כיון שהגיע לידו דשליחות גוי הוי מעשה קוף בעלמא וכמו שיעו"ש בדבריו דבסיפא דעשאו שליח לקנות לא קאמר האי טעמא דמעשה קוף אלא מטעמא אחרינא והוא דסבירא ליה דבכה"ג אמרינן דיש שליחות לגוי ודוקא לענין זכייה אית ליה להרב המביט דאין שליחות לגוי והרב מוהר"מ פליג וס"ל דאפי' דעשאו שליח לקנות אין שליחות לגוי ול"ק עליה מההיא דמעילה דמיירי שנתן דינר לחש"ו לתתו לחנוני ומכי נתנוהו חש"ו ליד חנוני בע"ה מעל דהתם הרי נתנו בע"ה לידם לתתו לחנוני ונתנוהו לידו והוי שליחותם מעשה קוף בעלמא וכו', ונדון מוהר"מ הוא כסיפא דהרב המביט אבל דעשאו שליח לגוי לקנות לו שום דבר או למכור לו להא לא קאמר דנעשה הגוי שליח מטעם דמעשה הגוי הוי מעשה קיף בעלמא דהוי כההיא דרישא שכתב הרב המביט. והנה סברת הרב המביט תמוה בעיני דאם איתא דאמרינן דשליחות הגוי הוי מעשה קוף בעלמא היכא שנתן לו ישראל שו"ד ליתנו לחברו ונתנו לחברו א"כ אמאי אצטריך בגמרא בפרק א"נ גביה הא דתניא גוי שלוה מעות מחבירו ישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל התנם לי ואני אעלה לך בדרך שאתה מעלה מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור וקאמר עלה בשלמא סיפא לחומרא וכו' כלומר דאע"ג דקיי"ל אין שליחות לגוי הכא דאמרינן דאם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע דגוי זה חשוב שלוחו של. ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר וכפירש"י ואמאי קאמר דחומרא דרבנן היא הא מדאוריתא נמי אסור כיון דא"ל ישראל המלוה לגוי תן מעותי לישראל זה ונתנם הגוי לאותו הישראל עפ"י דבורו הוי שליחות הגוי