צדקה ומשפט חלק א נב

לבערו ואפי' הוא ברשות הגוי דהו"ל חמצו של ישראל ברשות הגוי זהו תורף דברי מעכ"ת ואנכי העבד ככחי אז כחי עתה לעולם אימא לך דלא הוי חמצו של ישראל ממש אפי' אם קנהו בדיניהם ומ"ש הרב מוהרי"ן פורנה דכ"ש אם קנה אותו בדינהם דודאי הוי שלו כלומר דנעשה כחמץ שלו דמחייב לבערו מק"ו דאפי' אם מתחייב באחריותו לבד נקרא חמץ שלו מכ"ש היכא דקנהו בדינהם דודאי נקרא החמץ שלו וחייב לבערו שהרי ה"ה כתב אהא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וז"ל תשלומין אלו לאו מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא החמץ שלהם ע"כ וע"כ לומר לאו למימרא דהוי חמצו של ישראל ממש דא"כ היאך כתבו הפוסקי' דמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי והא חמצו של ישראל מקרי ע"י קבלת אחריות ואפי' יהיה בביתו של גוי הו"ל למיסר אלא ודאי דנעשה כמו חמץ של ישראל קאמר ה"ה וכן כתב הרמב"ם וז"ל הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו וכן באחריות דאונס חייב לבערו שהרי נחשב כאלו הוא שלו הואיל ומחייבו האנס באחריותו ע"כ א"כ גם מה שכתבו הרב מוהרי"ן פורנה והרב בעל שבות יעקב אהיכא דקנה החמץ בדינהם דמקרי החמץ שלו אינו חמץ שלו ממש קאמרי אלא דומיא דלישנא דהרב המגיד קאמרי ולעולם לא עדיף דין קנה חמץ בדינהם מדין אחריות וכי היכי דהתם אם היה בביתו של גוי שרי ה"נ בקנה בדינהם דהא כיון דהרב ז"ל למדה להא דקנה בדינהם מדין אחריות אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ שפיר כתבתי שדברי מוהרי"ן פורנה אין מחוורין בעיני דהא הרב בעי למימר דאפי' דנימא הלכה כמהרש"ך ז"ל דאזלינן בתר דיננו ולא בתר דינהם וא"כ לא קנה הישראל החמץ כיון דלא עבד משיכה מ"מ הוי שלו לענין דחייב לבערו וילפינן לה מדין אחריות דאפי' באחריות דאונס חייב לבער לדעת הרמב"ם כ"ש בקנה בדינהם להוי שלו וחייב לבער ומכח זה פסק בנ"ד דחייב לבער אף אם לא היה החמץ ברשותו בפסח אלא בבית הגוי ואני אומר דליתא דהא אם איתא לדברי מהרש"ך דאית ליה דאזלינן בתר דיננו בכל מלי ולגבי חמץ לא אשכחן בגמרא דקאמר בהדיא דאזלינן בתר דינהם ומכ"ש לפי' הרמב"ם בההיא דחמירא דבני חילא דאחריות דאונס היא ואפי' בדינהם לא מחייב באחריות ואפ"ה אמרינן דמקרי חמץ שלו לענין דחייב לבערו וילפינן מנה במכ"ש להיכא דקנה בדינהם דחייב לבערו והבו דלא לוסיף עלה וכיון דמדין אחריות ילפינן לה לא אלים כח קנה בדינהם מדין אחריות וכי היכי דהתם אם היה החמץ בביתו של גוי אינו חייב לבער ה"נ בקנה בדינהם אינו חייב לבער ולעולם דלא מקרי חמץ של ישראל ממש בקנה בדינהם אלא לשון מושאל נקטי כמ"ש ה"ה ז"ל גבי אחריות והרב בעל שבות יעקב לא פסק להחמיר אלא בנ"ד שהביאו הנכרי בתוך הפסח לישראל להיין שרף אבל בנדון מוהרי"ן פורנה שהיה ברשות הגוי לא מחמרינן בכה"ג אם איתא לדברי מהרש"ך דאזלינן בתר דיננו וכל מאי דקאמינא הוא לדברי הרב מהרש"ך לפי מה שכתב מוהרי"ן פורנה שדעתו דאפי' לגבי איסורא אזלנין בתר דיננו והביא לו ראייה מההיא דבכורות דבקדושת בכור לא אזלינן בתר דינהם וגם לגבי חמץ לא אשכחן בגמרא דאזלינן בתר דינהם דלפי' הרמב"ם אחריות דאונס לאו מדינהם הוא ולפי הראב"ד האחריות היתה מדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל וא"כ דוקא במדי שנוגע למלך הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא משא"כ בנדון הרב מוהרי"ן פורנה שאיננו נוגע למלך וכמי שחלקו הפוסקים בדין דד"ד דלא אמרינן אלא במדי דשייך למלך ולא בכל דבר ונהי דילפינן דין קנה בדינהם מדין אחריות מ"מ לא משווינן ליה חמצו של ישראל ממש למיסר ליה אף כשהוא בבית הגוי וכמו שפסק הרב מוהרי"ן פורנה וא"כ גם בנ"ד אילו הוה פשוט לן דלא קנה הישראל חמץ בדיננו מטעם דאין שליחות לגוי אף דבדינהם קנה כיון דלא הוה החמץ בביתו של ישראל בפסח אלא ברשות הגוי שרי ולא מחייב לבער אבל מאחר שכבר אשכחן לגדולי המורים דסברי דבכה"ג הוי שליחות לגוי ה"ה הרב המבי"ט והרב מחנה אפרים וכמ"ש הרב בפרט הלז א"כ אף בדיננו אפשר דקנה החמץ והוי שלו ואסור ולקמן נאריך בע"ה בפרט הלזה. עוד כתב רבינו הקדו' בקונטרסו על מה שכתבתי להשיג על הרב מוהרי"ן פורנה שכתב שהרב בעל שיא פליג אמוהרש"ך דמדכתב אין לנו להקל בבכור משמע דבשאר מלי עבדינן כדינהו וכתבתי אנכי העבד דלא פליג הרב ש"א אמוהרש"ך ומ"ש אין לנו להקל בבכור לאו למימרא ובשאר מלי עבדינן בדיניהו אלא דבשאר מלי. חזינא איזה זכות יש לישראל או בדינהם או בדיננו ועבדינן אלא לגבי בכור לא מהדרינן אזכותא דישראל אלא עבדינן כדיננו לעולם. והרב מורינו כתב על דברי אלה וז"ל. ואני אומר שאין הדבר כן אלא בבכור דוקא קאמר ממ"ש וז"ל וראייה לזה מהא דאמרינן בבכורות וכו' אלא ודאי