צדקה ומשפט חלק א נא

לפי' הרמב"ם בין בדינינו ובין בדיניהם ולפי' הראב"ד היינו פוטרים אותם בדינינו מאחר שלא קבלו עליהם אחריות ועכ"ז לענין איסורא אמרינן דחייבים לבער דלענין איסורא פסקינן כדינא דמלכותא עכת"ד. ואני העבד אחרי ני"ק נ"ל דמה שהקשה עלי דהיכא רמיזא חילוק זה שחלקתי לא בדברי הסמ"ע ולא בדברי המפה התירוץ הוא מבואר דהא מוהרי"ן פירכא רוצה להקשות על מהרש"ך שכתב בישראל וגוי דאזלינן בתר דיננו מדברי הסמ"ע והרב בעל המפה וכתבתי דלא קשא מנייהו לדברי מהרש"ך דהא אינהו מיירו בישראל שיש לו דין עם חברו כמו שיעו"ש בסמ"ע סי' כ"ו ובמפה סי' ע"ג והתם מיירי בהדיא בכה"ג ומנ"ל להרב מוהרי"ף להשוות דין ישראל וגוי לישראל עם חברו עד שיקשה על מהרש"ך ואפשר דהרב מהרש"ך מחלק בין ישראל וגוי לישראל עם חברו וס"ל דבישראל עם חברו דוקא בההיא שכתב הסמ"ע והרב המפה הוא דאמרינן דינא דמלכותא אבל בישראל וגוי אזלינן בתר דיננו אי אית ליה זכותא לישראל בהכי וכל דברי הפוסקי' המדברים בענין זה דד"ד הם מיירו בישראל שפטרו המלך ממסים אי מהני ליפטר בהכי מהקהל אי לאו דהיינו בישראל לחברו ולא אשכחן שזכו הגוי עם ישראל מטעם דד"ד בשום מקום וראייה לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עבדים מלך כותי שעשה מלחמה והביא שבויה ומכרם וכו' וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר וכו' הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הוא עבד כנעני לכל דבר ופי' מר"ן דמ"ש והרי הוא עבד כנעני לכל דבר נ"ל שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא לישראל הקונה את הכותי בדינים אלו אבל כותי הקונה כותי בדינים אלו לא קנה גופו דכיון דכותי לאו בר מקנה כותי אחר בגופו בד"ד נמי לא קנה גופו או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי גופיה וכתב שהרשב"א סבר כדין ראשון ע"כ ומדלא כתב מר"ן אלא דוקא בישראל הקונה כותי הוא דקני ליה גופיה ובכותי הקונה כותי דמספקא ליה ואילו בגוי שקנה ישראל בדינים אלו לא הוזכר בדברי מר"ן אם קנאו הגוי לגופיה או נכנס בכלל ספק כמו בכותי שקנה אלמה דפשיטא ליה למרן דבגוי שקנה ישראל בדינים אלו שאין קונה אותו אלא למעשה ידיו ולא לגופו שאין גוי קונה ישראל לגופו דאתם קונים מהם ולא הם מכם ואף דינא דמלכותא לא מהני לזכות לגוי להיות קונה לישראל לגופו והוא מהטעם שכתבנו דטעם דינא דמלכותא לא מהני לזכות לגוי כשהוא עם ישראל מהטעם דמהפכינן בזכותא דישראל כל מאי דאפשר. ומה שכתב עוד מורנו הרב נ"י שזהו דוקא לענין ממונות אבל לענין איסורא אזלינן בתר דינא דמלכותא וכו' גם אני כתבתי דודאי כך דיננו כך דינכם לא שייכא אלא במלתא דממונא אבל כתבתי דבמילתא דאיסורא לעולם אזלינן בתר דיננו דאשכחן לענין קדושת בכור לא אזלינן בתר דיניהם כלל אפי' לחומרא וכמ"ש מהר"ם מינץ והרב ש"א מנא נליף לחמץ נמי דאזלינן בתר דיננו ומה שהביא מר ניהו רבה ראייה דבענין אשורא אזלינן בתר דינא דמלכותא מההיא דא"ל רבא בעירו חמירא דבני חילא וכתב מור דמי לא עסקינן שאם היו באים בני חילא לדין עם אות' הישראלי' היינו פוטרים מתשלומים ואפי' הכי מחייבי לבער ש"מ דאזלינן בתר דינא ד"ד ע"כ. אחרי ני"ק נראה דהתם לאו מטעם דאזלינן בתר דינא דמלכותא אלא דלהרמב"ם אפי' מדינא דמלכותא לא מחייב באחריות דאחריות מן האונס היא ואפ"ה מחייב לבער דנעשה כמו חמץ שלהם ולהראב"ד דהוי דבר הנוגע למלך שחוק המלכות הוא לפרנס אנשי חיל שלו אבל מידי דלא נגע למלך לאו דד"ד אפי' במלתא דאסורא אפי' אם קנה בדיניהם וכ"ת ה"נ בנ"ד לפי דברי הרמב"ם דאפי' באחריות דאונס מחייב לבער וכ"ש בנ"ד שקנה בדיניהם ומחייב באחריות בדיניהם בודאי שחייב לבער הא ליתא, דדוקא כשחמץ בבית ישראל אז מחייב לבער אפי' באחריות דאונס כ"ש באחריות דדינהם אבל בנ"ד שהיה החמץ בבית הגוי הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי לכ"ע דאפשר אפי' אם קנה אותו בדיניהם ק"ג לא מיקרי חמצו של ישראל ממש לאוסרו אפי' כשהוא בבית הגוי ומ"ש הרב שבות יעקב וז"ל על אודות יין, שרף לא ידעתי לו תקנה ממה דקי"ל היכי שהגוי אלם וכופהו לשלם חייב לבער מכ"ש כאן שיש לגוי המעות ומכרו בדינו שודאי נקנה החמץ מיד לישראל מחוק המלכות אליבא דכ"ע מקרי חמצו של ישראל והוכיח מורי הרב נר"ו מדבריו אלה דמקרי חמץ של ישראל ממש אם קנה אותו בדיניהם ועפ"ז דן מר אם יהיה החמץ ברשות הגוי דחייב לבער כיון דחמצו של ישראל מקרי וחמצו של ישראל אפי' אם יהיה ברשות ה הגוי אסור ולא דמי לדין אחריות שאם קבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשר ומכח זה כתב עוד מעכ"ת שאני לא דייקתי בדברי מהרי"ן פורנה דאחריות מאן דכר שמה הכא דהרב מיהרי"ן פורנה לאו מטעם אחריות קאמר אלא דלמד מק"ו מהא דאחריות דחייב לבער מכ"ש היכא דקנהו בדיניהם דחייב