צדקה ומשפט חלק א מט

לו וכו' עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו הפך מה שכתבתי דאפי' בישראל וכו' ויש זכות לישראל בדינהם לא דיינינן כדיניהו כל שהוא הפך דיננו ונפל היסוד ונהרס הבנין שבניתי דהיכא שיש זכות לישראל בדיניהם דלכו"ע אזלינן בתר דינייהו. אך עכ"ז אמינא דע"כ לא קאמר מוהרש"ך דלא אזלינן בתר דינהם אלא דוקא היכא שיש חובה לישראל אחר כמו בנידונו דאי אמרינן דקנה ראובן האיסטיס בהמעות מכח דינהם אית ליה פסידא לשמעון בהכי דתו לא מהניא המשיכה שמשך ובכה"ג סבר לא הרש"ך דלא אזלינן בתר דינהם הפך דיננו. אבל היכא (דאיכא) [דליכא] פסידא לישראל אחר ולהאי אית ליה זכותא בדינייהו מודה מוהרש"ך דעבדינן כדינייהו וזהו שכתב אע"ג דקנה בדיניהם כיון שבדינינו לא קנה אם בא אחר ומשכו כל אפיא שוין שקנה מי שמשך וגם הרב שע"א לא פליג על מוהרש"ך ומה שרצה להקל בבכור הוא משום שבנידונו יש זכות לישראל אי אזלינן בתר דיניהם ולבסוף אסיק דלא אזלינן בתר דיניהם בבכור בין להקל ובין להחמיר ובהכי נתרץ מה שתמה עליו מהר"י פורנה דאיך לא נרגש מהא דמוהרש"ך ולפי מ"ש ניחא. וא"כ בנידון מהר"י בן פורנא כיון דבדינינו לא קנה חלק הגוי דלא משך אף דבדיניהם קנה דיינינן ליה בדיננו כדי שלא להעמיד החמץ ברשות הישראל ולאוסרו בהנאה. ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג' על האי סברא דידן וא"כ בנ"ד נמי כיון דקי"ל אין שליחות לגוי אף דבדיניהם יש שליחות וקנאו ראובן עפ"י כתבו שכתב לו שיקנה עבורו דיינינן ליה בדיננו כדי שלא לאסור החמץ ולהפסידו המרובה חיישנן. וליכא למימר שדוקא לענין ממונא אזלינן בתר זכותא דישראל אבל במילתא דאיסורא כמו בנ"ד ונדון מיהרי"ד בן פורנא אזלינן לחומרא בכ"ג בין היכא דהחומרא בדיננו ובין בדיניהם וכיון דבנ"ד לפי דיניהם קנה ראובן החמץ אזלינן בתר דיניהם לחומרא דליתא דהא אשכחן גבי בכור שהוא מילתא דאיסורא ואעפי"כ פסק השע"א דלא אזלינן בתר דיניהם בין לקולא בין לחומרא והביא למוהר"מ מינץ שכתב כן בהדיא ומינה נילף לדין החמץ ואזלינן בתר דיננו לקולא ולא כתב מוהר"י בן פורנא שדעת השע"א דבשאר מילי עבדינן כדינהם אלא לפי טעותו שהבין דבריו דדוקא להקל לא עבדינן כדיניהם אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' להחמיר לא דיינינן בדיניהם וכמ"ש מהרי"ד פורנא גופיה והביא ראייה למוהרש"ך דלא אזלינן אלא בתר דיננו מההיא דבכורות דאף להחמיר בבהמה לא אזלינן בתר דיניהם וכ"ש בשאר דברים עי"ש וכיון דמוהר"מ מינץ והשע"א ס"ל דבשאר מילי עבדינן כדיננו ומוהרש"ך כתב בהדיא דבכל דין שבין ישראל לגוי עבדינן כדיננו וכבר כתבנו דהרב בעל המפה והסמ"ע לא פליגי בזה על מהרש"ך ואפי' הש"ך א"כ אליבא דכולהו בנ"ד שרי. אמנם הרב מהרי"ד בן פירכא הנ"ל כתב דאפי' את"ל דהלכה כמוהרש"ך מ"מ בנ"ד שפיר מקרי חמץ שלו וחייב לבער ואסור להניחו ביד הגוי אף אם ירצה למחול הקנין לישראל מטעם דשמא ימכרנו לישראל שהרי כתב הרמב"ם גוי שהפקיר חמצו אצל ישראל אף אם אינו חייב באחרייתו אלא שהגוי אלם וכופהו לשלם אם יאבד חייב לבערו וכתב המ"א דאם לא ביערו ולא נאבד אינו יכול ליתנו לגוי דשמא ימכרנו לישראל וא"כ ק"ו הדברים אחריות דאונס שמה אחריות כ"ש בנ"ד שיכול הגוי לחייבו בערכאות דודאי הוי שלי וחייב לבערו ואסור למוכרו לגוי ואפי' לדעת הראב"ד דסבר אחריות דאונס לא שמה אחריות כ"ש בנ"ד יודה דיכול הגוי בדינא ובדיינא לחייבו כיון שקנה בדיניהם עכת"ד ודבריו אינם מחוורין בעיני דכיון דבדיננו לא קנה אע"ג דאחריות החמץ עליה דידיה הדר מ"מ כיון שלא בא לידו ובפסח לא היה בביתו של ישראל כבנדונו שנתן הישראל מעות ולא משך אלא נשאר בביתו של גוי הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דלכו"ע שרי והא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא דאילו מגניב וכו' ברשותייהו קאי לא אמר הכי אלא כשהיה החמץ בביתם וכמ"ש מרן [בסי' ת"ע] גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייבו באחריותו בכ"מ שהוא ברשותי חייב וכתב שם מורם דאפי' חזר הישראל והפקידו ביד גוי אחר וכתב ע"ז הרב מגן אברהם וז"ל ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר כו' דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור ע"ש ר"ת ואע"ג דלא קי"ל כר"ת היינו כשישראל יחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכו"ע שרי עכ"ל וכ"כ הרב עטרת זקנים ע"ד מורם דזהו בודאי פשיטא אם מתחלה הגוי נתן חמצו ברשות גוי אחר וקבל ישראל אחריות א"צ לבערו כמ"ש הב"י דאם יחד לו קרן זוית וכו' וכ"ש היכא דמתחלה הניח שם חמצו אפי' קיבל ישראל אחריות וי"ל כמה ראיות ע"ז עכ"ל וא"כ בנדון הרב שהיה החמץ בביתו של גוי את"ל דלא קנה מה יוסיף קבלת אחריות והיכי בעי לומר דאע"ג דלא קנה מתחייב לבערו מדין אחריות והרב