צדקה ומשפט חלק א מח

רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בדברים שבין אדם לחבירו וכמו שכן הסכים הש"ג בפ' חזקת הבתים אלא אפילו להפוסקים דס"ל דבכל דבר אמרינן דדמ"ד ה"ד מה שאינו נגד תורתינו וכתב דהרשב"א ומוהרי"ק והראב"ד אזלי נמי בשיטה זו עי"ש. ומה שכתב עוד דמסוף דברי הש"ך הנ"ל נראה דפליג עם מהרש"ך דהוקשה לו ההיא דפ' חזקת הבתים גבי מלכא אמר לא ליקני אלא באגרתא ואף דבדיננו אינו קונה אלא בחזקה ותירץ דהתם כיון דהקרקע של כותי ישראל הראשון אדין כותי סמך ואזלינן בתר דין כותי וכן ההיא דפ"ק דגיטין דשטר מתנות העולה בערכאות דבדיננו חספא בעלמא וקי"ל דכשרים אלא כיון שעשו אותו בערכאותיהם אדינם סמך ע"כ דמדבריו אלה מוכח דפליג על מוהרש"ך לענד"ן דליתא דההיא דחזקת הבתים דסמכינן אדיניהו היינו משום שהיו ב' ישראלים שקנו קרקע של גוי בזא"ז אחד נתן דמים וא' החזיק או כתב שטר וקי"ל היכא שיש משפט ידוע למלך שלא יזכה בקרקע אלא מי שניתן דמים וכו' דיינינן להו כדינא דמלכותא כמבואר בסי' קצ"ד אבל לעולם אימא לך בישראל וגוי שלא יש יד ישראל אחר באמצע אז מהפכין בזכות הישראל כל מה דאפשר בדינינו או בדינהם וכמ"ש מהרש"ך וההיא דשטר מתנות מיירי בישראל שכתב שטר מתנה לחבירו בערכאותיהם דסמכי אדינייהו אבל ישראל וגוי בלחוד מהפכינן בזכות הישראל כל מה דאפשר. ועד השתא לא אשכחן מאן דפליג על הרש"ך. והנה מ"ש עוד כרב מהרי"ד בן פורנה הנ"ל להוכיח שהרב שער אפרים פליג על מהרש"ך מדכתב וז"ל אין אנו יכולין להקל בבכור אף שיש לגוי זכות בדיניהם משמע דבשאר דינים עבדינן כדינייהו אף שהוא הפך דיננו וגם משמע דבבכור ולהחמיר עבדינן כדינייכו ודוקא להקל אין אנו יכולין. אנכי העבד לא נ"ל כן דמ"ש אין אנו יכולין להקל בבכור לאו למימרא דבשאר מילי עבדינן כדינהם לגמרי אלא בשאר מילי חזינן איזה זכות יש לישראל אפי' בדינהם עבדינן אלא שבנדונו גבי בכור אי אזלינן בתר דיננו יש חובה לישראל שמתחייבת בבכורה דקנאה בחליפין ובדיניהם לא קנאה כיון שלא היתה הפרה ברשות הגוי בשעת החליפין שהיתה מופקדת ביד אחרים ולא מתחייבא בבכורה ומתחלה רצה השע"א להקל בבכור ולומר דאזלינן בתר דינהם ואח"כ העלה דאין להקל כלומר אע"ג דאית ליה זכותא לישראל בהכי. ותמיה אני על מה דדייק דדוקא להקל בבכור לא עבדינן כדינהם אבל להחמיר עבדינן כדיניהם דהרי השע"א עצמו כתב סמוך ונראה שאין אנו הולכין בקדושת בכור אחר דיניהם כלל בין להקל ובין להחמיר והוכיח זה מגמרא בכורות והביא כן ממוהר"מ מינץ דבקדושת בכור אין אנו סומכין רק על מה שיזכה בדיננו ומכח דינהם אין אנו יכולין לחייבו בבכורה אם לא שגם בדינו יש לחייבו הרי בהדיא דלענין בכור לא אזלינן בתר דינהם כלל לא לקולא ולא לחומרא ומאי דנקט להקל בתחלת דבריו לאו למימרא דלהקל דוקא אלא כמ"ש דנקט כן כלפי מה שרצה לכאורה להקל מכח דינהם דבהכי אית ליה זכותא לישראל משי"ה כתב אח"כ דאין לנו להקל בבכור כלומר ואפו' אית ליה זכותא לישראל ועוד ע"כ להקל לאו דוקא דמהראייה שהביא מבכורות מוכח דגם לחומרא לא אזלינן בתר דינהם דהב"י הוכיח מהא דאיתא התם ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה ופריך מאי בדינהם וכו' אי נימא בדינא דגופיה וכו' א"כ אפילו בשטר וחזקה נמי ועוד ישראל מישראל יוכיח ואם איתא דאזלינן בתר דינהם לימא דה"ק ישראל שקנה מגוי בדינהם דהיינו בנימוסיהם דקונים בכסף מחייב בבכורה א"ו דלא אזלינן בתר דינהם דלקנין בכור אינו מעלה ואינו מוריד ולפי דעתו שדעת (הרשב"א) [השע"א] דוקא להקל היכי מייתי ראייה מהא דבכורות דמוכח מינה דגם להחמיר לא אזלינן בתר דינהם א"ו אין חילוק וראייתו דאפי' לחומרא מוכח בגמרא דלא אזלינן בתר דינהם וכ"ש לקולא. שוב עיינתי בתשובת מהרש"ך וראיתי שנדונו היה שישראל קנה איסטיס מגוי ונתן לו דמיו והאיסטיס היה אצל שמעון ושוב פיתהו שמעון לגוי וקנה ממנו האיסטיס ומשך אותו ושם הביא תשובת מוהר"י בן עזרא שזיכה לראובן מטעם שקנאו בדמים כפי דיניהם אע"ג דלדידן ספיקא הוא אי מעות בגוי קונות אי משיכה. מ"מ כיון אולי הלך ראובן לערכאות היה מחייב לגוי א"כ מיד כשקבל המעות הסתלק וקנה ראובן בספק מן ההפקר, ומוהרש"ך דקדק בדבריו דאם איתא שזיכה ראובן בדיני הערכאות למה לו לזכותו מטעם הפקר הו"ל לזכותי מטעם שקנה בדיניהם אלא ודאי קושטא דמילתא אין הולכין במשא ומתן שעושה הישראל עם הגוי אחר דינהם במה שהוא סותר לדיננו וכו' ולענין דינא בנ"ד אעפ"י שבדינהם קנה ראובן כיון שבדיננו לא קנה דדילמא קי"ל כרבוותא דסברי אין מעות קונות בגוי אלא משיכה אם בא אחר ומשכו כל אנפין שוין שקנהו אותו שמשך דיכול המוחזק לומר קים