צדקה ומשפט חלק א מז

וכל זה בשליח ישראל אבל בנ"ד שהשליח הוא גוי הא קי"ל אין שליחות לגוי לא שיעשה הוא שליח לישראל ולא שיעשונו הישראל שליח כמבואר בטוח"מ (סי' קפ"ח) דלא קי"ל כרב אשי דאמר ה"מ אינהו לדידן אבל אינן לדידהו הוינא להו שליח דמסיק בגמרא הא דר"א בדותא היא ול"ש אינהו לדידן ואינן לדידהו בכ"ג אמרינן אין שליחות לגוי וכן פסקו כל הפוסקים וכיון דאין שליחות לגוי א) אכתי לא קננהו ישראל המשלח ולא הוו ברשותיה עד דמטו לידיה וכיון דלא מטי לידיה עד עבור הפסח הו"ל חמצו של גוי ומותר. אבל (אחר העיון) [לכאורה] נראה דאף דבדינינו לא קנה ראובן החמץ מטעם הנ"ל דאין שליחות לגוי מ"מ כיון דבדינהם קנה ראובן דבשליחותו קנה לו ומכ"ש שראובן וגוי השליח שניהם מתנהגין עפ"י חוקי ונימוסי הקונסול והוא השליט עליהם ובחוקי הקונסול והפרנקוס מתחייב ראובן עפ"י כתבו שכתב לו לקנות לו אותה סתירה הו"ל חמצו של ישראל ואסור ואמינא לה מתורתו של הרב בני יעקב (להרב יעקב ששון) סי' ב' שנשאל בראובן וגוי שותפים ומכרו ב' יחד חמץ לשמעון וקבלו המעות אבל לא משך שמעון החמץ ועבר עה"פ ועתה שמעון טוען כיון דלא משך לא קנה ותובע מעותיו וראובן טוען כיון דנתן כבר המעות קנה והרי זה שלו ומהרי"ד בן פורנה השיב שם בארוכה והביא פלוגתא דר"י ור"ל בפ' הזהב דר"י סבר ד"ת מעות קונות רבנן תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה ור"ל סבר משיכה מפורשת מה"ת ורוב הפוסקים פסקו כר"י וא"כ שמעון זה לא קנה לר"י דקי"ל כותיה וכ"ש לר"ל דמה"ת בעי משיכה אך בעבור חלק הגוי יש צדדים לכאן ולכאן דהנה ר"ת והרא"ש והטוש"ע פסקו כפי מה **( א) לכאורה קשה הלא קי"ל כרש"י ודעמיה דיש שליחות לגוי לחומרא מדבריהם כמבואר בטוש"ע יו"ד (פי' קס"ט סעי' י') ובהרמב"ם (פ"ה מה' מלוה ה"ד) משמע מדאורייתא לחומרא ? ואולי ס"ל לרבינו כמ"ד דלאו לכל מילי יש שליחות לגוי לחומרא אלא דוקא גבי רביה כמובא באחרונים וכן מוכח מדברי מרן בכ"מ (פ"א מה' תרומות ה' י"א) אבל הפר"ח בספר מיים חיים בה' תרומות שם והרב מחנה אפרים (הלכות שלוחין סי' י"ד ובהגהותיו פ' י"ב מהמ"א ס"ל י"ש לגוי לחומרא ככל דבר וכן משמע בלבוש או"ח (סי' ש"ז ס"ב) ועיין פתח הדביר (בס' ש"ז) מ"ש בזה. אמנם כפי המוצג בשאלה דראובן המשלח הוא גופיה שליח דגוי שרי ממ"נ אי י"ש לגוי א"כ הו"ל חמצו של גוי המשלח, ואי אין שליחות הו"ל חמצו של גוי השליח ומותר. יצחק ניסים)** שנראה לכאורה מר"י דמעות בגוי אינם קונות ורש"י ז"ל פסק כרשב"ל דמעות קונות אבל לא משיכה והעלה כיון דרוב הפוסקים ס"ל מעות בגוי אינן קונות ובעינן משיכה ושמעון לא משך לא קנה. אך מצד אחר יש לחייב לשמעון דאע"ג דבדינינו לא קנה מטעם דלא משך כיון דבדינהם משפט חרוץ מעות קונות הוי שלו דדינא דמלכותא דינא ותמה על מוהרש"ך שכתב דלא אמרינן בכה"ג דד"מ דינא כיון דהוא הפך דיננו ממ"ש הסמ"ע סי' כ"ו] דמי שקבל עליו לדון בדינהם והמלוה והלוה ישראל אם יש לו זכות למלוה בדיניהם ולא בדיננו אינו יכול הלוה לחזור בו וכמו"כ כתב בסי' ס"א דמי שקבל לדון בדיניהם להוציא מידו ממון שעברה עליו השמיטה אינו יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון תנאו קיים דמכל זה משמע דאם קבל עליו לדון בדיניהם אי שהמנהג הוא כן אף שהוא הפך דין תורה דנים בדיניהם ומנה נשמע לדין מהרש"ך וכו' עכ"ל אף אינן נמי נדון מלוה לנד"ד וקנה הישראל משום דדינא דמ"ד. איברא אנכי העבד תיובתא לא חזינא ומכל מה דמייתי מהסמ"ע ליכא ראייה דהסמ"ע מיירי בישראל עם חבירו וקבל לדון עם חבירו בדיניהם או שהמנהג הוא לדון בדיניהם בכה"ג איכא למימר כל תנאי שבממון קיים כיון שקבל עליו כן או אעפ"י שלא קבל כיון דהמנהג באותו מקום שהישראל דנים בדיניהם אמרינן מסתמא אדעתא דהכי נחתי תרוויהו לדון בדיניהם אבל בישראל וגוי שבאו לדין קי"ל אם אתה יכול לזכותו לישראל בדיננו צריך לזכותו וכו' ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם צריך לזכותו וכו' וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים וא"כ אף דמסתמא קבל עליו הישראל לדון בדיניהם כשעשה עסק עם הגוי היינו משום דלא מצי לאשתמוטי מיניה דגוי לא ציית לדיננו אבל אי הוה ציית לדיננו לא היה מתרצה הישראל לדון בדיניהם וא"כ ישראל שנתן מעות ולא משך כיון דאי אתו קמן הוה פסקינן דלא קנה הישראל אע"ג דבדיניהם קנה לא דיינינן לית כדיניהו כיון שהוא הפך דיננו. ולא אמרינן בזה דינא דמ"ד ומהרש"ך והסמ"ע לא פליגי. גם ממה שהביא מהרב בעל המפה בסי' ע"ג שכתב דבמקום שנהגו שהמלוה לכותי על משכונו שלא יוכל למוכרו בפחות משנה דדנין כן גם ישראל בישראל ליכא סתירה למוהרש"ך דהתם נמי דוקא בישראל וחבירו ואעפי"כ תמה עליו הש"ך דאיך נלמוד מדין כותים לבטל ד"ת ח"ו דעפ"י די"ח יכול למכור המשכון אחר שלשים ול"מ לאותם הפוסקים דס"ל דלא אמרינן דינא דמ"ד