צדקה ומשפט חלק א מו

דאינו מניחה לעולם ומש"ה בשבת יכול לנוקבה למעלה לדעת התוספות ולדעת רש"י יכול להתיז ראשה אלא דמדברי המרדכי לא משמע כן. והנה דברי רש"י תמוהים דהכא מוכח דמפרש הא דרשב"ג מביא אדם חבית ומתיז ראשה אמגופה קאי ועלה משני שהמגופה אינה חיבור ומוכח דבגוף החבית לא שריא התזת הראש וב"פ חבית מוכח דמפרש להא דרשב"ג דמתיז ראשה על החבית גופה קאי דכתב שם מתיז ראשה למטה בשפת פיה וטעמא לעין יפה קמכוון עי"ש ותמהני שלא הקשו עליו התוספות מניה וביה ועוד לפי מ"ש בפ' במה טומנין דדוקא במגופה שרי להתיז ולא בחבית א"כ סותר דבריו דס"ל אין בו"ס בכלים כלל ואפי' כלי שלם מותר לשבר דלא ס"ל כהתוספות דמיירי במוסתקי, ומ"ש מר שמ"ש מר"ן שהתוספות לא סמכו על תירוץ זה לאו למימרא דלית להו חילוקא בין גדול לקטן אלא הכוונה דלא סמכו לתרץ הקושיא שהקשו בזה החילוק לחוד משום דקשיא להו ההיא דשופינא וכו' ע"כ לענ"ד אינו משמעות מרן דא"ה הול"ל שהתוספות לא סמכו על תירוץ זה בלחוד ולא לכתוב סהמה שלא סמכו על תירוץ זה כיון דתרוייהו איתנהו והלכתא נינהו ועוד שבש"ע השמיטו ולא הזכיר אלא חילוק המוסתקי ומורם הגיה עלוי וחילק בין גדולה לקטנה גם מ"ש מר על הכנה"ג ומג"א שכתבו דההיא דרשב"ג דמתיז מיירי במוסתקי דא"ה מאי פריך תלמודא לרב ששת דאסר למברז מהא דרשב"ג אימא רשב"ג מיירי במוסתקי וכו' ונלע"ד דהמג"א והכנה"ג סברי דגם הא דבעי מרב ששת מיירי במוסתקי דאי בחבית שלמה כי מכוין לעין יפה מאי הוי והא רשב"ג דמתיר דלעין יפה קא מכוין לא מהני בשלימה וא"כ הא דבעו מרב ששת מיירי במוסתקי וכי פשט להו לאיסורא מיירי נמי במוסתקי והשתא פריך שפיר מהא דרשב"ג דתרויהו בחד גוונא איך שיהיה תבנא לדיננא ככוחי אז כוחי עתה ולא מלאני לבי להקל לסתור סתימה כי האי בשבת דשאני מגופה של התלמוד שהיא כלי בפ"ע והיא כמו קערה חדה וחודה למעלה דבהסרת המגופה לא הוי סותר ממש אלא כלאחר יד שתופס בחודו של מגופה וע"י זה נסתר הטיט שבסביבה ומש"ה שרי ליטול משא"כ סתימה דידן שסותם בטיט וסיד בחוזק דהיכא שסותר הסתימה הוי סותר ממש בידים בכה"ג נראה דאסור ולא מצאתי מקום פטור ואיני אומר קבלו דעתי והמעיין יבחר ולא אני וכשאני לעצמי מה אני ויהיו דברי אלה שיחת דקלו"ם ולא ידענא לכווני אמרא שאין הפנאי מסכים עמי ועול הקהל לא יתנוני השב רוחי לא ירפני עד בלעי רוקי וכתבתי זה בנחיצה רבה כחותה על הגחלים פי המדבר בצדקה. צדקה חוצין סימן ד' שאלה ראובן שא"ל ערל אחד קודם פסח בשני חדשים להביא לו פידיאוש מגיפרי וראובן כתב לפאטור שלו שם וכשהגיע הכתב ליד הפאטור ביגיפרי תומ"י קנה פידיאוש ושלחם והגיעו ליד ראובן אחר הפסח מה דינן של אותם פידיאיש ? מי אמרינן כיון דקנה אותם הגוי הפאטיר בשליחות ראובן הוו ברשותו והו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור ? או"ד כל זמן שלא באו ליד הישראל אכתי ברשותיה דנוי קיימי והוי חמצו של גוי ומותר ? יורנו מורנו ושכמ"ה תשובה בכה"ג בישראל שעשה שליח לישראל חבירו לקנות לו פידיאוש. וקנה לו קודם פסח ושלחם לו דבר פשוט הוא דהוו ברשותיה דמשלח משעה שקנאם לו דבכל התורה קי"ל שש"א כמותו וכמ"ש הטוחה"מ (סי' קפ"ב) שלוחו של אדם כמותו לכל דבר והאומר לשלוחו צא ומכור לי או קנה לי ה"ז מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך לו קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו ובין חבירו וא"צ עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם ע"כ, וא"כ בנ"ד נמי אילו היה השליח ישראל הוי שלוחו כמותו כאילו קנה הפודואוש ראובן בעצמו וה"ז שלו משעה שמשך השליח ואפי' אם השליח נתן דמים מכיסו וכמ"ש הטור שם (סי' קפ"ג) בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעה שמשך שמעון וכו' ואפי' אם השליח נתן דמים משלו וכו' דכמאן דאוזפיה דמי ע"כ וגם לא מצי למהדר ביה ולומר לשליח משטי הייתי בך כמ"ש מרן ביתה יוסף שם בשם הרשב"א וז"ל מה ששאלתה במי שאמר לחבירו צא וקח בגדים שבבית לוי ונהיה אנחנו בשיתוף והלך ולקחן ואח"כ חזר בו חבירו וא"ל אין לי חלק בהם וכו' תשובה הדין אם הלוקח וע"כ של שני יפרע חלקו דשליחא שווים ומה שטוען משטה הייתי כך אינה טענה כי מה עשה לו שמשטה בו עכ"ל.