צדקה ומשפט חלק א לו

באתי אשור"ה נא ואראה את המראה הגדול נורא בי עמר"ם להשתעשע בדברות קדשו. בריש כל מראי"ן אנכי הרוא"ה בראיה ראשונה שעמד על השה"ג שכתב דגם רש"י ז"ל כהר"ן וכתב דלפי זה הא דפירש"י גבי מאן דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים וקשיא ליה למר דלכאורה לא קיימא האי תירוצא דהש"ג לרש"י מהא דאמר רב האי מאן דמעייל שופינא וכו' דחייב משופ בונה והתם הוי כלי קטן וכו' ע"כ. ונראה לי דודאי הרב הש"ג ידע שפיר דמהא דרב לק"מ על רש"י דרב לטעמיה אזיל דס"ל דיש בנין וסתירה בכלים וכמ"ש הר"ן ז"ל בראש פ' הבונה ולא קשיא אלא מהא דרבא ואביי דאית להו גבי חביתא ותנורא וחלתא דלא מחייב משום בונה לפירש"י ואי מיירי בכלים גדולים קשיא דהא בכלים גדולים אית לן דיש בנין וסתירה דרש"י ז"ל מפליג נמי בהכי בין גדולים לקטנים ומש"ה אצטריך הרב הש"ג לשנויי אליבא דרש"י דההיא דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים: תו כתב מר עמ"ש השה"ג בפ' חבית וז"ל וכן נראה דעת מיימוני בפכ"ב דשבת דס"ל כפ' התו' לחלק בין שברי כלים לכלי שלם וכתב על זה מעכ"ת וז"ל ואנכי לא מצאתי דבר וחצי דבר בהרמב"ם ולא בפכ"ב ולא בפכ"ג שיסבור כדעת התו' ע"כ, ואחרי המחילה רבה הראה דהש"ג הוכיח כן בס' הרמב"ם שדעתו כדעת התו' דאיכא לפלוגי בין שברי כלים לכלי שלם דהא בפ"י כתב דבעושה כלי אדמה כגון תנור דחייב משום בונה וכן בהכניס יד הקרדום בעין שלו דחייב משום בונה דפסק כרב בהא דמאן דמעייל שופינא דחייב משום בונה וה"ז סותר למ"ש פכ"ב מה' שבת דין כו' דאין מחזירין מטרה של חוליות ושל כסא המפוצל מפני שנראה כבונה ואם החזיר פטור אבל אסור שאין בנין וסתירה בכלים ע"כ דמהתם מוכח דיש בנין וסתירה בכלים אלא מאי אית לך למימר דע"כ הרמב"ם מחלק בהכי דע"כ לא אמרינן דאין בנין וסתירה בכלים אלא בכלים שנתפרקו ורוצה להחזירם כמנרוה של חוליות ומטה של פרקים אבל בעושה כלי מתחלתו מחויב משום בונה וכמ"ש ה"ה בפ"י מה' שבת והתו' בפ' כלל גדול ובכמה דוכתי וז"ל בפ' כלל גדול אהא דעביד חביתא שכ' רש"י דלא מחייב משום בונה כתבו החו' ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרינן אין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מחייב משום בונה והיא דעת הרמב"ם ממש וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם בעושה. כלי מחדש מחייב משום בונה ע"כ גם בסותר כלי שלם מחייב משום סותר לפי דעת השה"ג דס"ל. דלא מתיר רש"י אפי' בכלי שלם לשברו אלא מטעמא דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים ואפי' בעושה כלי מחדש כמבואר בריש דבריו של הש"ג עיי"ש וס"ל להרב בעל הש"ג דכל שיש בנין בעשייתו אית ביה משום סותר בסתירתו וכיון דבעושה כלי מתחלתו אית ביה משום בונה ה"נ בשובר כלי שלם דאית ביה משום סותר ולא דמי להא דאמרינן דלת של שידה תיבה דנוטלין מציר שלהם דאין סתירה בכלים דהתם הדלת הוא דף בפ"ע וקבוע ע"י ציר בדלת משא"כ בכלי שלם שהוא גוף אחד אם שובר אותו סור למאן דאית ליה דיש בנין וסתירה בכלים וא"כ הרמב"ם דסובר דבמנורה: של חוליות דאם החזיר פטור דאין בנין וסתירה בכלים א"כ גם בשובר כלי שהוא עשו משברי כלים דשרי וא"כ מה: שכתב בפכ"ג דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות מיירי בשברי כלים כמ"ש התו' איברא דסברת הר"ן היא דלאו תליא הא באה דאע"ג דס"ל בעושה כלי מתחלתו א"נ בנתפרק וצריך אומן בחזרתו דחייב משום בונה אפי' בכלי קטן מ"מ ס"ל דגם בשובר כלי שלם לאכול גרוגרות דשרי דהא איהו לא מפליג בין כלי שלם לשבור אלא בין כלי קטן לגדול ולפי דעת זה ליכא הוכחא מדברי הרמב"ם שהוא סובר כדברי התו' דאיכא: למידחי שסובר כדעת הר"ן ובכלי קטן בכל גוונא שרי לשברו אפי' שלם וכבר דחה הכה"ג ז"ל דברי השה"ג והעלה שדעת הרמב"ם כהר"ן ז"ל וכמ"ש מעכ"ת באורך. ומדי עברי ראיתי מ"ש הרמב"ם בפכ"ב מה' שבת (דין כ"ה) וז"ל התוקע חייב משום בונה. לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נופלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו' וכתב ה"ה ובהלכות ת"ה דלת של שידה תיבה וכו' נוטלין ולא מחזירין וכו' ותמיה אני למה הוצרכו לגזירה שמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקיעה מחייב משום בונה ע"כ והנה על דברי ההלכות לא קשיא הך דה"ה דמצינן למימר שדעת ההלכות כמו שפי' הר"ן דהך דשמא יתקע לא קאי אלול של תרנגולים דההיא בלא: תקיעה מחייב כיון דמחובר בקרקע אלא ארישא קאי אמאי דאמרנין דלת של שידה דלא מחזירין וטעמא הוי שמא יתקע אבל על הרמב"ם ז"ל תפול קושיית הרב המגיד שכתב בהדיא טעם שמא יתקע על דלתות המחוברות בקרקע.