צדקה ומשפט חלק א לה

הוא למטה מן השמרים דאסור לפתחו ונ"ד אע"ג דהוא למעלה מן השמרים הא קא חזינן דעבדי ליה סתימא מעלייתא וזיל בתר טעמא דטעמא דשרי למעלה מן השמרים דלא סתימא מעליא אבל בנ"ד הא חזינן דעבדי סתמא מעליא אף שהוא למעלה מן השמרים וכיון דבנ"ד דעביד סתימא מעליא בסיד ונפסית וטיט ואדוקה הרבה חשיב כפותח מחדש אם בא לפתחו בשבת ואע"ג שכתב בשבולי הלקט דנקב שנסתם בחבית בחתיכה עץ מותר לנקוב בשבת ולהוציא העץ שאני התם שאין העץ מהודק הרבה דהוי כמו ברזא משא"כ בנ"ד שהסתימה מהודקת הרבה בודאי אסור לסותרה ע"י ישראל וכן לשבור הכלי עצמו או להתיז ראשו נמי אסור כיון דהכלי שלם ואפילו ע"י גוי אינו כ"כ פשוט להתיר דהא כתב רש"ל אהא דהתיר מרן לשבר הפותחת של עץ ע"י גוים דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה ואה"נ דע"י גוי יש להקל מיהא אבל ע"י ישראל הדבר פשוט דאסור כן לענ"ד. ואל תשיבני מהא דכתב הש"ע בסי' שי"ד סעי' י' בשם ת"ה דמותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקים אותו בטיט דהתם שאני שאינו עשוי לקיום שסותם אותו מע"ש ע"ד להסירו בשבת וכמבואר שם ובת"ה סי' ס"ה וז"ל ומתוך כך אית לן למימר דדוקא חותמות שבקרקע אע"ג דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימת זמן ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשה כלל לקיים רק לשמור החום לפי שעה ולמיסתר למחר שרי אפי' לכתחילה ואל תתמה אם נחלק בין אם לסתור לאיזה זמן דה"נ מחלקינן אפי' מדאוריתא ולענין קשר של קיימא בג' חילוקים וכ"ש. בענין דרבנן ע"כ והרי בענין קשר של קיימא מייתי התם הרב בעל המפה די"א דכל שאינו עשוי להתיר הקשר באותו יום מיקרי קשר של קיימא וי"א דעד ז' ימים לא מיקרי של קיימא וכל שהוא יותר מז' ימים לכ"ע הוי של קיימא, וא"כ מינה נילף בנ"ד שסותמין אותו לימים הרבה לכל ימות השנה ואינו קוצב זמן דאיפשר שיצטרך לו לזמן הרבה מיקרי ע"ד לקיים ורש"י והרא"ש גבי קשר של קיימא כתבו דהכל תלוי בדעת הקושר דאם אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו קשר של קיימא וחייב ואם קוצב בדעתו איזה זמן שבודאי יתירו אז יהיה הזמן מה שיהיה כל אותו זמן פטור אבל אסור וא"כ בנ"ד שסותמם עד זמן שיצטרך לו ומניחו סתום כל זמן שלא יצטרך זה ודאי מיקרי עשוי לקיום דבקשר כה"ג מיקרי קשר של קיימא וכמו שיעויין בסי' שי"ז וזה פשוט ומשו"ה בשריקת תנור דעשוי להתירו ביומו לא מיקרי נעשו לקיום ואסור לסותמו וזה פשוט. והנה הוקשה לי דברי המרדכי בפ' במה טומנין שכתב וז"ל ומכאן יש להוכיח שמותר לסתור סתירת פי התנור שסתמו מע"ש ודומה להא דאמרינן בפ' חבית דשרי למיברז חביתא בבורטיא בשבת משום דמכוין להוציא היין ולא לעשות פתח ע"כ וזה תימה דבהדיא איתא בפי' חבית מהו למיברז חביתא בבורטייא בשבת לפיתחא קא מכוין ואסור או לעיין יפה קא מכוין ושרי א"ל לפיתחא קמכוין ואסיר והכי הוה מסקנא התם וכן פסקו הפוסקים דאסור ולא שרינן התם אלא במתיז את ראש החבית בסייף דהתם לעיין יפה קמכוין והיכי כתב המרדכי שדומה להא דאמרינן בפ' חבית דשרי למברז בבורטיא ואפשר לדחוק דמ"ש המרדכי שדומה להא דשרי למברז בבורעיא שכינתו אהא דשרינן להתיז ראשה בסייף וזה דוחק דמלת למברז נקב משמע בורטיא רומח ר"ל שנקבוה ברומח ועוד קשה דבחחלה הביא ראיה להתיר מהא דמגופת חבית שמותר להתיז אותה בסייף דאינה חיבור לחבית וכתב דמכאן יש להוכיח להתיר דף התנור ר"ל דאינה חיבור לתנור והדר כתב שדומה להא דשרי למברז חבית בבורטייא והתם בגוף החבית מיירי וצ"ע זהו מה שנראה לענ"ד וה' יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות סימן ג' תשובה לרב אחד שחלק על המחבר בענין הנ"ל וחזר המחבר לקיים דבריו הא' בזה ודברי הרב החולק מובנים מתוך תשובת המחבר: מה נכבד היום בהגלות נגלות אור יקרות: צוף דבש אמרי נועם תורה תמימה אמירה כתיב"ה נעימה והיב"ה אמרות טהורות: מעשה ידי אומן מעין גנים באר מים חיי"ם זה כלל גדול בתורה ומר סבר תחומין דאורייתא לפקוח עינים עורות: פתח לה פתחא להאי פריסת"א מהכא כל מיידי דסייר וחתים ותהיינה צרורות: סתום ועשאו פתוח והאי סתמ"א קשיא מתירו באחת מידיו, ידיו לא אסורות: אותיותיו האירו אל עבר פנינו פתח ביוצר אור וסיים במערי"ב ערבוים והיו למאורו"ת: אורו עיני כי טעמתי טעם כעיקר דאוריתא שדר לן חורפא הנותן אמרי שפר אר"ש זבת חלב ודבש ומוציא אסירי"ם בכושרו"ת: אז אמרתי הנה