צדקה ומשפט חלק א רט

והעד האחד אם יזכור יניח עדותו ועוד דסברא הוא דאף אם לא התנה שאם יגבה מבניו שיחזיר לא' מנשה דבר פשוט הוא דאם יגבה מבניו נמי שיחזיר לו דזיל בתר טעמא דמה שנתרצה מעקרא א' מנשה בארבעים תומאן הוא משום שטען א' דהוד שלקח ממנו א' אהרן השמונים תומאן באונס והדיין עשה פשרה ביניהם בארבעים אבל אם יגבה א' דהוד מא' אהרן או מבניו השמונים תומאן סברא הוא שחייב לשלם לא' מנשה ארבעים תומאן האחרים דלמה יאכל אותה וכיצד יעשה סחורה בפרתו של חבירו ? וא"כ כל כוונתם לקנטר ולזלזל בכבוד הרב והמבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו ואיך לא יחושו לדברי התנא הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת נח"ש וכל המתכבד בקלון חבירו ומלבין פניו ברבים אין לו חלק לעוה"ב כ"ש רבו וכל מקום שיתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכל המתכבד בקלון רבו מהיום והלאה להוי ההוא גברא בשמתא ולטרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסוותא וכל מי שדבר בגנותו לשעבר ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה כי ידעתי שהדיין לא יקבל עוד להיות דיין ולא לישב במדינה זו ובאתי רק להודיע ולהוכיח במישור שעון גדול עשו שזלזלו בכבוד הרב שלהם ורבן דחכו והעבירו עליו את הדין וה' הטוב יכפר בעד שארית הנמצאה מי שלא היה עמהם בעצה זו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הצעיר צדקה חוצין סימן ב' שאלה ראובן ושמעון שותפים וקבלו מעות מלוי בתורת עסקא שיתעסקו בהן והריוח יתחלק בינהם ולוי הוא דר במדינה אחרת ומשם קבלו ממנו המעות ובאו פה בגדאד שמעון וראובן שהוא מקום דירתם להסתחר בה, ראובן הלך שם לחסבה והלוה סך מהמעות של העסקא אשר בידם ליאודה וזה כמה ימים ושנים שלא יכול לגבות מיהודא, ובעת ההלואה כתב יאודה לראובן שני שטרות אחד כתוב שמו וחתימתו שכך וכך הוא חייב לראובן וחתמו בו עדים מן הצד, ושטר האחר כתוב בו שמו שהוא מודה שכך וכך הוא חייב לראובן וחתומים עליו עדים למטה וסך שני השטרות הוא שלשת אלפים ושבע מאות זולטה, ויהי היום חשב ראובן ליליך לארם צובה להסתחר שם, אמר לו שמעון אם אתה הולך מכאן כיצד אני יכול לתבוע המעות מיאודה כיון שהשטרות כתובים בשמך יאמר לי לאו בעל דברים דידי את, ואז המחא ראובן לשמעון אצל יאודה ואמר לו ליאודה תן אלו המעות שיש לו בידך לשמעון כי הוא בעל המעות ואני אין לי בהם כלום ומה שתתן לו כאילו נתת בידי, וקבל עליו יאודה לפרוע החוב לשמעון, והיה במעמד שלשתן, אח"כ נתחרט ראובן ולא הלך לארם צובא ונשאר פה בגדאד וכמה פעמים היה הולך ראובן מבגדאד להסבה והיה עושה משא ומתן עם יאודה והיה לוקח ממנו שוורים לסחורה, ויהי היום וראובן הלך לאשור בעסק אחד ובא לוי בעל המעות לבגדאד ומצא שם ליאודה ותבעו ממנו שמעון ולוי לפרוע להם השטרות אשר הם כתובים בשם ראובן, לוי אמר אני הוא בעל המעות שהלוה לך ראובן מוטל עליך לפרוע לי, ושמעון אמר לו כבר המחאה אותי ראובן עליך במעמד שלשתן ואמר לך שתפרעני והשיב יאודה אני פרעתי לראובן כך וכך וקנה ממני שוורים בהלואה ולא פרע לו דמיהם ואני חושב אותם מצד פרעון החוב שיש לו בידי, השיב שמעון אני מה. איכפת לי ממה שיש לך ביד ראובן והלא נעשו המעות שלי כיון שהמחה אותי עליך במעמד שלשתן אם יש לך מעות אצל ראובן לך וקח ממנו דמשעת ההמחאה נעשו המעות שלי ואין לי עסק בראובן, ועוד מי יימר שאתה פרעת לראובן השבע לי שפרעת לראובן כך וכך והשיב יאודה אני איני מחוייב לישבע לך עד שיבא ראובן ויעמוד בדין עמי אולי יודה לדברי, עתה יורנו רבינו אם יכול לטעון יאודה שפרע לראובן ומפטר בכך אם פרע לראובן או דמצי שמעון למימר ליה למה לך **(היום במנה מאתים שיש אינן מקפידות ואז אין מגבין להן ובפרט כשכתובתה מרובה ויש מקפידות ומגבין להן ע"כ וכ"כ בב"י סי' ס"ו בשם א"ח דנשאל בזה חרשב"א והשיב כבר ידעת שגביית הכתובה אינו כגביית החובות דיש שאינן מקפידות לדקדק עם היורשים וכו' ויש מקפידות וכו' וגם בתשובת הריב"ש שהביא שם מרן הב"י מסיים כן בהיות הנדוניא גדולה אין האשה חוששת בגבית העיקר למיעוטו אם. תקפיד עליו מגבין לה ע"ב, ומ"ש הרה"ג מוהרי"ח שמחמת שלא נזכר אצלינו דבר זה בכתובה להדיא לכן כל אשה שתובעת כתובתה אינה יודעת שיש לה לגבות וכו' במחכ"ת לא זכיחי להבין ד"ק בזה שהרי אנו נוהגים לכתוב מפורש, ויהיבנא ליכי מותר בתולייכי ואיהו אחיר וקיים עלי מנכסאי כסף זוזי מאתן דאנון עשרין וחמשה זוזי כספא דכיא דהוו ליכי מדאורייחא, וכמו כן המנה לאלמנה כתוב מפורש בכתובה וצ"ע.)**