צדקה ומשפט חלק א רח

שצריך להיות בקי בדיני או"ה גטין וקידושין וכו' ובכל זאת כתב אח"כ שראוי לגדור גדר בזמנינו כי רבו בקיעי הזמן ושועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות וכו' שלא ידון מי שלא הגיע להוראה בשנים אף שהגיע להוראה בחכמה וכ"ש לדעת הפוסקים שלא חילקו בין זמננו לזמן התלמוד וכל זה היכא דליכא דיין קבוע בעיר אבל היכא דאיכא דיין קבוע בעיר לכו"ע לא שרי להורות אפילו מי שהגיע להוראה בחכמה ובשנים והדיין הקבוע כיון שקבלוהו עליהם כל הקהל זה עשר שנים וגם עתה והוא מומחה מותר לו לדון יחידי ואע"ג דהר בהנה כתב דאין עתה מומחה לרבים היינו דוקא לענין לדון בכפיה אבל לדון יחידי בודאי גם בזמנינו איכא דין מומחה לדון יחידי ובכפיה נמי כתב הרב המבי"ט דהוא אינו יכול לכוף אבל תובע ונתבע מצו לכוף זה לזה לדין לפני מומחה וחכם ביותר לפי המקום והזמן, ואע"ג דמרן פסק ביחיד מומחה מצות חכמים שיושיב אחרים עמו כבר כתב הרב שארית יוסף דבקבלוהו עליהם אפילו מצות חכמים ליכא וכ"כ הרב"ח והטו"ז ואעפ"י שרש"ל וש"ך חולקים מ"מ כבר בכמה מקומות שראינו דיש להם דיין קבוע ודן לבדו ובעיר גדולה לאלהים עיר ואם בישראל ארם צובא הרב ואבותיו היו דנין לבדם ועוד היום בני דן לבדו וגם במדינה זו כך היה דבר זה נוהג והמקנטרים שאמרו שהגבאי היה יושב עם הדיין בושה ובזה להם לעגה להם לדבר דברים אלו וכי הגבאי דיין ובקי בדינים הוא ? ועוד וכי כל היום הוא עם הדיין ? אלא דוקא בבקר היה קורא שם מאמר ואם ירע שהיה בא דין לפני הדיין היה הוא מסייעו בדיבור בעלמא מסייע שאין בו ממש, וח' משה הזקן וח' שמעון ובנו ובן בנו דנין להם ? א"כ כל זה הבל ורעות רוח וכוונתם לעשות קנטור לדיין וה' הטוב יכפר בעדם ושמעתי שטעה הדיין ושהשיגו עליו ששלח הגט ביד הבעל להוליכו לאשתו שהיא בעיר אחרת וזו טעות גמורה דהא מרן הב"י בסימן קמ"א הביא מא"ח לשון שליחות שטר הולכה כשתבעל עצמו מוליך גט לאשתו בעיר אחרת עי"ש אלמא מצי בעל להיות שליח וכן שאלו להרדב"ו אם יכול הבעל להוליך גט לאשתו ל והשיב שיכול, ואדרבא תמהני על המשיגים שעשו מעשה לכתחלה ושלחו גט ביד אבי המתגרשת ולא חשו לדברי הרב המפה והנמשכים אחריו שכתבו לכתחלה לא יהיה השליח קרוב לא לאיש ולא לאשה והיה אפשר לעכב נתינת הגט עד שימצא שליח רחוק. עוד השיגו על הדיין שלא הגבה מנה מאתים ולו חכמו ישכילו שהרב כנה"ג בסי' ס"ו דין כ"א כתב בשם כמה רבוותא הלא המה מהר"י טיטצק ומהריב"ל ומוהר"א דיבטון הסכימו דבמקום שנהגו שלא להגבות אלמנה מנה ובתולה מאתים מנהגן מנהג ואין מגבין לה ע"כ ואע"ג דכמה מרביותא פליגי על זה כך ראיתי בארם צובא יע"א שהגבינו יותר ממאה פעמים גביית כתובה עם הרב ולא הגבה מנה מאתים שכך מנהגן ולא שמעתי שעיר זו בגדאד מנהגן בהפך, א) עוד השיגו עליו שלא עשה קיים בשטר לתיבת ובניו דשכח אותה ומה בכך הוא מעיד עתה שכך היה התנאי עמהם שאם יגבה ממנו או מבניו והוא יכול לשנות השטר ולכתוב אותו מחדש עם תיבת ובניו שהוא זוכר שכך היה התנאי **( א) מלשון זה הוכיח בתשובת רב פעלים למריה דאתרין הרה"ג הגדול מרן יוסף חיים זצ"ל (ח"כ אה"ע סי' ל"ג) דבעירנו בגדאד דמנהג להגבות מנה מאתים, ומה שלא ראינו בזמנינו שהב"ד מגבין אינו ראיה, דמחסרון ידיעה הוא, שמחמת שלא נזכר זה בכתובה להדיא לכן כל אשה שתובעת כתובתה אינה יודעת שיש לה לגבות דבר זה, וגם הב"ד לא הרגישו בכך, וע"כ הדבר ברור שהב"ד דפה צריכין להגבות המנה מאתים כי באתרא דידן המנהג להגבות כאשר העידו החכמים של עירינו המשיגים על הדיין וזה ברור עכ"ד. ולע"ד אינו מוכרח, די"ל דהחכמים המשיגים לא מטעם מנהג השיגו, כי בודאי אם היה מנהג ידוע בזה לא היה נעלם גם מהרב הדיין אחר שכבר ישב בעיר עשר שנים שלימות, אלא שכן היה נראה בעינהם דעפ"י הדין היה צריך ללהגבוה מנה מאתים כמו שכן הוא האמת, אלא שהרב הדיין סמך על רבוותא שהביא הכנח"ג דס"ל דתליא במנהג, ובארם צובא עיר מולדתו לא נהגו להגבות, ומנהג בגדאד באותו זמן לא היה ידוע שלא שמע אם היה מנהגן בהיפך ע"כ נהג שלא להגבות כמנהגו בארם צובא, ונראה שנמשכו אחריו בזה והחזיקו כמנהג ב"ד אחר ב"ד, עד זמנינו, כי בודאי הבתי דינין שהיו בזמן הרה"ג מוהרי"ח שכל רז לא אניס להו מה שלא נהגו להגבות הוא משום שכן קבלו מהב"ד שלפניהם, ושלפניהם משלפניהם ועד הרה"ג הדיין הנ"ל. ואולם שו"ר דאפילו אי יהיבנא ליה למרן מוהרי"ח שהחחמים המשיגים מטעם מנהג השיגו אפייה" לע"ד אין הב"ד שבזמנינו זקוקין להגבות מנה מאתים, די"ל כיון דהני נשי דבאתרא דידן אינן תובעות נראה שאינן מקפידות על דבר זה וממילא גם הב"ד לא צריכין להגבותן להן, וכן ראיתי מפורש בתשובת מרן את"ע בדיני כתובה סי' ט' שכתב דכן המנהג)**