צדקה ומשפט חלק א קצח

ומשני בסמוך לווסתה וכו' עיי"ש ופירש"י יבמתו קאי. עביד מצוה מצות יבום בביאה א' קאמר ע"כ ואם איתא דביבמה בכניסה לחוד בלא ביאה קיים מצות יבום א"כ אמאי קאמר יבמתו נדה בעל פטור דקא עביד מצוה והא בלא בעילה נמי קיים מצות יבום בכניסה לחוד ג) וא"כ לחייב נמי בבועל יבמתו נדה דליכא מצוה בביאה **( ג) הרה"ג ר' ראובן דוד הנז"ל כתב להעיר וז"ל לאו ראיה היא כלל דאיכא למימר דכל היכא דראויה לבילה אין בילה מעכבת בו ואשתו היא לכל דבר, ולהכי בההיא דהיא נדה כיון דלא חזיא לביאה לא מקיים המצוה ככניסה ולהכי כי בעל אכתי עסוק במצוה וזה פשוט דאין להוכיח מסוגיא זו אף להיכא דחזיא לביאה, ומדבריו מוכח דרוצה ללמוד לכל דלא מהני כניסה מסוגיא זו והא ליתא ודו"ק היטב עכ"ל, ואמנם לפענ"ד אין זה השגה מתרי טעמי, חדא דבזכרוני כי בילדותי זה יותר מארבעים שנה ראיתי להגאון האדיר ר' שלמה קלוגר זצ"ל שבאחד מספריו כתב להכריח דלא אמרינן דכל דבר שאינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו אלא דוקא היכא דמעצמותו אינו ראוי לבילה כמו בההיא דמנחות דשישים ואחד אינן נכללין אבל כל היכא דמעצמותו ראוי לבילה ורק דמחמת איסורא דרביע עלית הוא דאינו ראוי לבילה לא אמרינן באופן זה דבילה מעכבת בו והדברים בעצמותן נכונים מאוד, ודומה לזה מצינו בש"ס גיטין בתנאי דאי אפשר לקיימו דלרבא ס"ל דזהו דוקא כשמעצמותו אי אפשר לקיימו כמו על מנת שתבחעי קנה של מאה אמה, אבל אם מחמת איסורא הוא דאי אפשר לקיימו לא מיקרי זה אי אפשר לקיימו דאפשר דאכלא ולקיא, ודומה לזה מצינו ג"כ במצוה עשה דהזמן גרמא דנשים פטורות דאהא דכתבו התוס' בקדושין דאיצטריך אותו ולא אותה במילה למילה שלא בזמנה וכמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת ביום ובלילה והקשו הגאונים השער המלך והמקנה דהא מילה שלא בזמנה לא דחיא שבת וחררה חו"ל מציע שהז"ג משום שבת, וכתבו לתרץ דלא מיקרי מצ"ע שהז"ג אלא דוקא כשמעצמותה יש לה זמן קבוע כמו תפילין דלילה ושבת לאו זמן תפילין אבל מילה חוי המצוה בכל זמן, ורק מחמת איסורא אריה דרביע עלית אי אפשר לקיימה בזמן מן הזמנים לא מיקרי משום זה מצ"ע דהז"ג ע"ש, ויש ראיה לזה מש"ס דקדושין דקא מני הברייתא התם מעקה בכלל מצ"ע דלאו הזמן גרמה וקשה הא מצות מעקה אי אפשר לקיימה בשבת משום איסור שבת, אבל הדבר נכון מאד כג"י דמעצמותה אפשר לקיים המצוה גם כשבת ורק אריח דאיסורא דשבת הוא דרביע עליה, והיא ראיה נכונה, וכיוצא בזה מצינו דומה לזה בכמה מקומות, וא"כ אם בכניסה ויחוד לבד היה מהני ביבמה משום דראוי לבילה גם בכניסת ויחוד נדה ג"כ הזה מהני, דכל שהעיכוב הוא מחמת איסורא, לא דיינינן ביה לומר דאינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו ורו"ק. שוב ראיתי עתה בשדי חמד בחלק הכללים מערכת הכף סוף כלל ל"ז דהביא כן משם ס' מנחת משה דכתב כן משם הגאון מהר"ש קלוגר בס' קנאת סופרים סי' ק"ל דכתב כן מפורש דכל שאינו ראוי לבילה מחמת איסור לא אמרינן ביה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו, ושמחתי מאוד כי זכרוני מזה יותר מארבעים שנה לא כיזב לי וברוך מחזיר אבידה הוא הגאון הצדיק שרי חמר דהאיר עיני כל רבני וחכמי הגולה בספריו הקדושים והחביבים מאוד, ושם בשדי חמד ראיתי דכתב כן גם משם הרב הגאון הב"ח והגאון שאגת אריח, וכתב גם משם הרב שער אשר דייחס סברא זו גם להרב הט"ז עש"ב, וא"כ לפי"ז גם הכא בביאת יבם אם באמת אם היה ראוי לבילה הוה מהני בכניסה ויתור לבד, גם בנדה הוה מהני ואין כאן השגה כלל. והנה לכאורה קשה על כלל זה מהא דקי"ל באשה דעלמא אם הכניסה לחופה אף דלא בעל הרי היא כאשתו לכל דבר אבל אם היתה נדה וכנסה לחופה ונתיחד עמה לדעת הרמב"ם אינה כאשתו והרי היא כארוסה מאחר שהיתה נדה משום דאינה ראויה לביאה, הרי דאף דמה דאינה ראויה לביאה הוי רק מחמת איסור בכל זאת אמרינן דכיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ופלא על הרה"ג ר' ראובן דוד זצ"ל, מדוע לא הביא ראיה להשגתו מזה ואמנם באמת אין זה קושיא כלל דהתם לאו משום דבילה מעכבת בו או אינה מעכבת בו היא אלא משום דכל דליכא חיבת ביאה דאסור לבא עליה לא קני לה ומהאי טעמא כתב הגאון שעה"מ דאפילו דמה דאסור לבא עליה הוא רק מדרבנן לא קני לה והביא דבריו הרב פתחי תשובה בסי' ס"א סק"ד וז"ל דלענין קנין מסתברא וראי דלא קני לה כיון דליכא חובת ביאה שהרי אסור לבא עליה ומה לי מחמת איסור תורה אז מחמת איסור דרבנן ע"ש, וא"כ כשהיא טהורה, ונכנסה לחופה דראוי לבא עליה דאפשר לו חיבת ביאה אף דלא נבעלה קני לה, אבל באסורא לבא עליה לא, אבל בכאן ביבום דהוא מצ"ע של חזרה יבמה יבא עליה אם באמת היתה המצוה נעשית גם בכניסה ויחוד לבד אף בנדה הוה לן לומר דתיהני כניסה ויבום לבד ומדוע יבמתו בעל נדה פטור הרי כל שהוא מחמת איסור אי אפשר לומר במצוה של תורה דאינו ראוי לבילה ובילה מעכבתו, וא"כ ראיית הרב המחבר מש"ס דפסחים ראית בכונה היא והבן. ואם נרצה להביא ראיה משם כמעט יש להביא ראיה אדרבא להיפך, דהרי דעת חרא"ש דחופה נדה לכל מילי משוי אותה כנשואה ורק לענין גבייה תוס כתובה חרי היא כארוסה והובא דעת זו בסי' ס"א בשם יש אומרים, והנה הרא"ש בעצמו פסק בחשובה (והובא בהגה' שם) דאשה חולנית אעפ"י שנכנסה עם המטה לחופה כדי שירשנה בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה לביאה כלל והרי בחופת נדה ס"ל להרא"ש דלכל מילי קני אותה אף דאינה ראויה לביאה, וא"כ גם בחופה נדה נימא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומאי שנא מחולנית, אלא ודאי כנז' דבאשה חולנית שאני דמה דאינה ראווה לבילה היא מעצמותה ולכן מעכבת בו, ואמנם באשת נדה מה דאינה ראויה לבילה הוא מחמת איסורא דרביע עליה ומחמת איסור לא אמרינן כל דאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו ודו"ק.)**