צדקה ומשפט חלק א קעה

על הדקל עוסק בתיקון הדקל וראה זה משה האיש אל עג'מי טובע בנהר והיה מצעק ותופס שן סלע שבנהר ואחר כך ירדו אחריו גוים להוציאו ועדיין לא הגיעו אליו עד שריפה ידיו מן הסלע ונטבע ע"כ, עוד העיד יהודי אחר שביום שנטבע היהודי משה אל עג'מי ויצא קול הרבה בעיר שזה הנטבע הוא משה אל עג'מי והביאו הגוים הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו גם כן שהיו בתוך הנוד ע"כ, עוד העיד יוסף אל אברהים שיום אחד היה יושב בענא עם יהודים בדרך בא גוי אחד ושמו כיצ'ר עאלי אל סורחן והסיח לפי תומו ואמר בלשון ערבי מסכינה הל מרא מא וכלוהא תחזויג עיברין בכטייתא אנא כונת עטשן אנזלת חתא אשרב מיי מן אבו צלי ושופתו לשיה עלא וגו'ה אל מיי עיינתו ביהא ואפתכרתו ביהא הייא לשית משה אל עג"מי מג'לוב עלא קפא ומנפוך רדתו אקרב ליה שופתו ג'ייף עיונו מאכולת וג"הו תמם ע"כ, ר"ל הייתי צמא ירדתי לשתות מים ממקום שמו אבו צלי וראיתי נבלת אדם צפה על פני המים עיינתי בה ונזכרתי בה שהיא נבלת משה אל עגמ'י הפוך על אחוריו ופניו למעלה והוא נפוח רציתי לקרב אליו וראיתיו סרוח עיניו נאכל ממנו ופניו שלמים ע"כ, עוד העיד יהודי אחר שהיה יושב הוא ויהודים אחרים בבית יחזקאל אל שמש והיה שם גוי אחד שנכנס לבנות שם והיו היהודים מדברים מענין טביעת משה אל עג'מי והגוי מעצמו דבר להם ואמר אני ראיתי נבלתו צפה על פני המים סמוך לל ג'ורף והיה נפוח ומעט חסר מפניו והכרתיו שהוא משה אל עג'מי ואיני יודע מאיזה מקום אמר הגוי שהיא חסר אם מלחיו או מחוטמו, והן עתה באה לפנינו אשתי של משה עג'ימי וחיוה לשאול הגיעו אם מותרת לינשא על פי עדיות אלו אם לאו שיש לה יותר מה' שנים יושבת בכבלי עגונה והיא מרת נפש ובביתה אין לחם ואין שמלה ושכמ"ה תשובה מן הראוי היה שלא ליטפל בענין הזה לחומר ערוה החמורה ומיראי הוראה אני לבל אכשל בדבר הלכה, אמנם עגמה נפשי לקול צעקת האלמנה הבאה אלי למצוא לה מנוח ומזור למחלתה, ואען ואומר דבעדות ראשונה ודאי שמעיד הגוי שהיה עומד על הדקל וראה זה משה אל עגמ'י טובע בנהר והיה תופס שן הסלע וירדו אחריו גוים להצילו ולא הגיעו אליו עד שרפה ידיו מן הסלע ונטבע ע"כ, ודאי שעדות זו לא מהניא להתיר אשה זו דהא קיל"ן מי שטבע במים שאין להם סוף דתלינן שמא יצא במקום אחר והלך משם וא"כ לפ"ז גם עדות ב' לא מהני שהביאו הגוים הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו שהיו בתיך הנוד דאעג"ב שראוהו שטבע ומוכחא דמילתא דאלו בגדיו מ"מ חיישינן דילמא נפיק במקום אחר א"כ מאי מהני שהביאו הנוד ובגדיו ודילמא עלה במקום אחר וזה פשוט. מעתה הכא נבא לעדות הג' הגוי כיצ'ר עאלי אל סורחן ואיכא לספוקי ביה טובא א' שהזכיר אשה בעדותו שאמר מסכינה הל מרא מא וכלוהא תחזוג וכ"ו דהא קיל"ן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות, שנית דילמא אשתהי שעה אחת אחר שעלה מן המים ואמרינן בגמ' וה"מ דכי חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ע"כ ופירש"י מתפח תפח לאחר שעולין אותו ליבשה ומשתנית צורתי, ומכ"ש בנ"ד דהא קמן דאשכחיה סיר נפוח א"כ בודאי דנשתנית צורר והנה לספק הא' דהזכיר, אשה הגוי בעדותו נשקול וניטרי בהאי פרטא וממילא רווחא שמעתתא. והנה עקרא דהאי מילתא איתא בפ' האשה בתרא דף קכ"א דתנן התם ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ובגמ' אמרינן אר"י אמר שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותי עדות היכי ידעינן אר"י בא לב"ד ואמר' איש פ' מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר מת סתם זהו נתכוון להעיד איתמר נמי אר"ל ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות, א"ל ר"י לא כך היה מעשה באושעיא ברבי שהתריס עם פ"ה זקנים ואמר להם ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים, אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה דלא נתכוון להעיד. ולא להתיר, במסל"ת כההיא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי והנה לכאורה קשה לי דמאי פריך אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין וכ"ו, היכי משכחת לה הוה מצי למימר דמשכחת לה דלא נתכוון להתיר ולא להעיד כגון שלא בא לב"ד אלא היה מספר בשוק פ' מת דדוקא בבא לב"ד ואמר פ' מת הוי מתכוין להעיד דאמאי בא לב"ד אם לא שמתכוין להעיד, כדקאמר תלמודא דהיכא שבא לב"ד ואמר פ' מת השיאו את אשתו הוי מתכוין להתיר ובאומר מת סתם הוי מתכוין להעיד, ואף דכשאומר פ' מת השיאו את אשתו אפ"י שלא בא לב"ד אלא אמר כן חוץ לב"ד הוי מתכוין להתיר ומאי דנקט ברישא תלמודא בא לב"ד משום סיפא נקטיה וכמ"ש הרב מוהרח"ש בתשובה סי' מ"ד ובקונטריסו לעגונא דאתתא מ"מ שמעינן מינה דהיכא דאומר פ'