צדקה ומשפט חלק א קנה

וכתב הרא"ש דמסתבר כגרסא זו והרי"ף והרמב"ם גורסים ברלוקה א' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. ומר"ן בס' הקצר ריש סי' קנ"ה פסק כהרי"ף והרמב"ם והשתא ניחזי אנן אם הבת זו אחר חקירה ודרישה היתה פחותה מבת שש בעת הקדושין לא הוי קדושין כלל אפילו היתה נבונת לחש ביותר ואם היתה מבת שש ומעלה בודקין אותה אם יודעת לשמור כסף קדושיה ויודעת שהם קדושין לא שתשמור אותם בדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בזה כמבואר בש"ע סי' קנ"ה אז הוי קדושין ואם אינה יודעת לשמור כסף קדושין לא הוו קדושין אלא הולכת בבית אביה כאלו לא נתקדשה ועל ב"ד הקרובים אליהם מוטל עליהם לחקור ולדרוש כמה ימי שני חיי הבת בשעת הקדושין ויעשו ככל הכתוב בספר. והוי יודע אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים ואם כן האב אינו נאמן להעיד על בתו במנין שנותיה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק שני מ"ה אישות וז"ל אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים אלא על פי עדים כשרים. וכתב ה"ה ז"ל זה נלמד מהסוגיא שבפ' האומר בקדושין דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר זכות יוסף בשם סה"ת שכתב וז"ל אומר מורי ריב"ש דאין האב והאם נאמנים כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר זה בני יש לו י"ג שנים ובתי זו בת י"ב ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאינו נאמן למכות ולעונשין ה"ה בחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן א"כ מכל הני משמע דאב אינו נאמן להעיד על בתו ובנו על ענין קדושין או חליצה או מאונין. והרב כנה"ג הביא בשם כמה מרבוותא דס"ל דאין סומכין בעדות נשים בין להקל ובין להחמיר כל היכא דאיכא נפקותא לענין דינא דאוריתא נשים אין נאמנות לענין שנים וכתב עוד דאפי' בקדושי ספק אין סומכין על הנשים ועל הקרובים בעדותן על השנים ואם כן בנ"ד דהו ענין קדושין לא מהימנינן לקרובים ולא לאב ולא נשים להעיד על הבת בת כמה שנים היתה בזמן הקידושין אם היתה פחות מבת שש או יותר על שש אלא צריך לברר הדבר. על פי עדים כשרים ואי ליכא עדים כשרים שיודעים מספר שנותיה אזלינן לחומרא דספקא דאורייתא לחומרא. ואם כן כנראה צריך לחקור ולדרוש תחלה על מספר שנותיה בשעת קדושין ואם היתה באותו זמן פחות מבן שש אין חשש בקדושין אלו ואם היתה מבת שש ומעלה אם כששמע אביה בקידושיה נתרצה בהם הויא מקודשת והגידו לי שכיון שספרו לו שנתקדשה בתו השיב אני מה איכפת לי אני כבר נתתים לאשתי והיא מכרה אותם ועכשו קדשו אותה אני איני חייב ליטפל בה מי שקנאה וקדשה הוא טפל בה מוכח שאינו מקפיד על קידושיה דלא קפיד אלא אמזונותיה. ועוד צריך לחקור ולדרוש אופן הקידושין והיכי הוה עובדא וכיצד אמר לה ואם היו עדים כשרים בעת קדושין ושלא יהיו קרובים למקדש ולמתקדשת זהו מה שעלתה מצודת חולשת עיונו הדל וצור ישראל יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר צדקה חוצין סימן י' שאלה איש אחד ושמו ישראל שהיה פה בגדאד ועקרו היה מערי פרס והלך משם לארם צובא וישב שם כמה שנים ואחר כך בא מצובא לבגדאד וקבע פה דירתו ונשא אשה וישב עמה כמה שנים ומיוקר התבואה והרעב בעיר פשט לו את הרגל והלך לכוי סנג'ק, והקול נשמע פה בגדאד שנטבע בנהר בדיגאן ובאה אשתו וחמותו לפנינו לדרוש את ה' וחייהם לשאול הגיעו לבקש לה מנוח לכף רגלה, ונתנו כתב בידם לכוי סנגק' וסביבותיה לתור ולדרוש בעד זה האיש הנזכר אם כנים הם הדברים, ואם יש עדות ברורה, והלכה חמותו לשם ומשם הלכה לעיר תלי וחקרו ודרשו אחר זה הענין ושלחו מהם כתב אחד לידינו וזה תופס הכתב אוחותינו אלה מביעות אומר מענין אותו האיש ששמו ישראל שבא למחנינו פה תלי הוא ויהודי אחד והלכו לעבור בנהר דיגאן ולא היה ספינה לעבור בה ושכרו גוי אחד להעבירם ונתן הגוי מלבושים שלהם על ראשו ונשאר היהודי בלא משא והרכיבו על נאד נפוח ותפסו בידו והוליכו עד חצי הנהר כשהגיעו לחצי הנהר נבקע נאד של ישראל והרבה טרח הגוי המלח לתופסו ולהוציאו ולא יכול מפני שהיה הגוי טעון משא וישראל שהיה עמו ראה לישראל