צדקה ומשפט חלק א קנד

הרי מפורש הדבר בתשובת הרוב"ש ז"ל ובדברי הרמ"ה והטור דאפילו שתק מיד ששמע לא מהני אם לא נתרצה אח"כ בהדיא דהוכיח סופו על תחלתו אבל שתיקה לחוד נראה דלא סגי דלא בתשובה זו דסברה דמהני שתיקה לחוד ואין בידי ס' מוהר"י אשכנזי לעיין בו כל הצורך. תבנא לדיננא דהוגד הוגד לי מפי השמועה שכשהביא אותה המקדש אצל אביה לא סיפר לו ולא נודע אליו שנתקדשה אליו וישבה זמן הרבה בביתו מלחם אביה תאכל ואביה מחמת דוחקו תלך ולקח בתו להוליכה אצל הקונה אותה לטפל במזונותיה ובתיך כרכוך שמע שקידש אותו אדם לביתו ואז נתאמץ לבו ביותר והלך לו אצל המקדש וא"ל אתה קדשת את בתי וקנית אותה ואתה חייב לטפל במזונותיה ובכסותה ולמה השלכת אותה עלי אני איני חייב לטפל בה ע"כ שמעינן מנה בהדיא שנתרצה האב כששמע שנתקדשה בתו ולא הוי שתיקה לחוד אלא ריצוי שנתרצה בקדושי בתו א"כ לכ"ע הויא מקודשת בכה"ג דחיישינן לסברת הרמ"ה והרא"ש וכמה מרבוותא דס"ל דאם נתרצה האב בשעת שמועה דהויא מקודשת. כללה דמלתא דבנ"ד הויא מקודשת מכמה טעמי חדא דחיישינן לסברת הרמ"ה ושאר גאונים דס"ל דאם נתרצה האב בשעת שמועה דהויא מקודשת וס"ל דאפי' שתק ואח"כ נתרצה מהני דהוכיח סופו על תחלתו ואפילו נתאכלו המעות בשעת שמועה הוו קידושין וא"כ בנ"ד שהגידו שנתרצה אביה בשעת שמועה ודאי דמהני דאפי' שתק ואח"כ נתרצה הוי קידושין לדעת כל הנך רבוותא. ואף למאן דמפליג כדעת הרי"ף בין נתאכלו המעות לאיתנהו כעין וס"ל כדעת הרי"ף דהיכא דאיתנהו בעין בשעת ששמע ונתרצה מהני אבל אם נתאכלו לא מהני אית לן למיחש לסברת הרמ"ה וכמה מרבוותא דס"ל דאף אם נתאכלו המעות בעת שמועה מהני מכ"ש לשטת תשובת המרדכי דסברה דכיון ששתק בעת שמועה לא יוכל למחות אח"כ א"כ לדידיה אף אם שתק אביה בעת שמועה הוו קדושין כ"ש שנתרצה בהדיא וכ"ש שהוה איש עני ונתן שתי בנותיו לאשתו בכתובתה דנ"ד דסלק כל כח וזכות שיש לו בבת שכן מנהג באותם עיירות שמי שאין ידו משגת לפרוע חובו או כתובת אשתו נותן לה בנותיו בעד חובה והוי כזביני ואית לה רשותא למזבן להו או לקדש להו לכל די תצבא ושום איניש לא ימחא בידה כשומכרה הבת וא"כ סלקה רשותא ומכ"ש שהמירה דתה שנסתלק כחה מהבת והיא כיותמה בחיי האב ואף את"ל דאכתי רשות האב עליה ולא פקע רשותיה מינה אכתי נראה כיון שנתרצה אח"כ מהני שנתרצה בקדושין ולא מיחא ואף אם לא נתרצה בהדיא אנן סהדי דניחא ליה בהני קדושי דידע שפיר דאין לה מי שיאכל במזונותיה אלא הבעל שקידש אותה ושליחותה קא עבדינן ועדיפא הא מהא דהביא המרדכי שהניח ביתו ריקם והלך למ"ה שפסק הרב דהוי קדושין, ואעג"ב שכתב הריב"ש בתשובה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תאכל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיחא בנשואי בנותיו הקטנות ופסק הרב ז"ל דאם צווה להשיאן בפני עדים שוב אינו יכול למחות ע"כ שאני התם שגירשה ונתן לה כתובתה אלא שהתנה עמה שהיא תאכל בהם ולכך בעינן שיתנה בהדיא להשיאן אבל בנ"ד שנתן לה הבנות בעד פרעון כתובתה הווא לה כזביני ובידה לקדש בלתי ידיעתו או למכרה, וכל זה מיירי שלא נתרצה האב בהדיא בשעת שמועה אבל בנתרצה בנ"ד ודאי דמלתא דפשיטא דהוי קדושין וצריכה גט. אמנם אכתי פש גבן לברורי אותה הבת בשעת קדושין בת כמה שנים היתה דכפי נוסח השאלה כתוב שהיתה כבת שש כבת שבע ואלו מפי השמועה שמעתי שהיתה בת ד' בעת קדושין ומדברי השואל מוכח דלא ברירא ליה מלתא בודאי כמה ומי שני חייה ולא חקר ודרש כמצטרך אשר על כן חל עלינו חובת ביאור לבאר פרטי דין זה. הנה מבואר הוא פלוגתא דרבוותא דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דהמקדש בת שהיא פחות מבת שש דאפילו היא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אינם קדושין ואינה צריכה מיאון ואם היא יתירה מבת עשר אפי' היא סכלה ביותר הוי קדושין היתה מבת שש ועד סוף עשר בודקים אותה אם מכרת ומבחנת עסק הקידושין צריכה מיאון ואם לאו אינה מתקדשת ואינא צריכה מיאון והרא"ש והטור ס"ל דכל שיש בה דעת להבחין בין טוב לרע כגון שאם נותנין לה צרור וזרקתו אגוז ונוטלתו כך דעת יש בה לשמור קדושיה אבל אם אין בה דעת כזה לא הוי קדושין כמבואר סי' מ"ג. וטעם מחלקותם הוא תלוי כפי חלוף הגרסאות שם בגמ' דאתמר התם אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אבל לא לאחרים: וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחם מקח וכו' וכנגדו בקטנה מתקדשת בקדושי אביה וכו' וזו היא. גירסת רש"י.