צדקה ומשפט חלק א קנב

דאמרינן שמיחה מיד או שלא שמע ואה"נ דאי איתיה קמן כשספרו לו שנתקדשה בתו ושתק ולא מיחה דהוי ריצוי להנך גאונים, ואחר כך קאמר זה שהוציא בקולי קולות מבית המקדש ולא ידעינן אם שתק ושמע מיד או אפשר שלא שמע כלל ולכך שתק מדאשכחן שהוציאה עתה בקולי קולות אינו נאמן לומר נתרציתי מקודם דהיינו שמעתי ושתקתי עד שיביא עדים ששמע ושתק דהוי כרצוי וכך נראה לי ביאורן של דברים עם שהוא רחוק טוב יותר מחוור פי' זה מלומר דס"ל דשתיקה לא מהני לדידהו דמדבריהם מוכח איפכא, ומה שכתב ברישא ושתק ד' ימים לאו למימרא דברור לן ששמע ושתק דאי הכי פשיטא דהוי כהודאה אלא הכוונה שראינו שתק ד' ימים ולא ידעינן אם שמע או לא שמע כך נראה פשוט בהבנת דברי המרדכי ומ"ש שנתרצה ושתק הכוונה שנתרצה על ידי ששתק, וההיא דכתב דלא חיישינן שמא נתרצה דלא כרב ושמואל מיירי דליכא למיקם עלה דמילתא כמ"ש שם המרדכי דקטנה דאשתאל קדמנא דאזל אבוהא למ"ה ושבק ביתיה ריקם וכו' שכתב שם דפלוגתא דכולהו אמוראי היכא ליכא למיקם עלה דמילתא וכו' עיי"ש, ואה"נ דאי שתק מיד ששמע דאיכא למיקם עלה דמילתא ריצוי מיקרי ושתיקה תוי כהודאה. מעתה בנ"ד נמי אם שמע האב ושתק ולא מיחה נראה דחיישינן לס' הני רבוותא דס"ל דהוי כאילו נתרצה והוו קדושין והביא סברא זו מור"ם בהגה"ה ומי יכול לעשות מעשה שלא כדבריהם לפוטרה בלא גט. וכ"ש דאשכחן דאפליגו רביותא בקטנה שהלך אביה למ"ה והשיאוה אמה ואחיה דכתוב בשאלתות דהוי קדושין וצריכה מיאון וכד אתי אבוה לא בעו לקדושי לה קדושי אחריני והתו' כתבו דאינון קידושין כמבואר בטור ובב"י. והמרדכי כתב בקטנה דאזל אביה למ"ה ושבק ביתיה ריקם אנן סהדי דניחא ליה במאי דאזדמנא ליה מילתא דלאו איהו טרח בה וכו', וכתב עוד זאת המקודשת בגזרת אמה בעלת דעת וגברת בית לא יכבה בלילה נרה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה כי בטח בה לב בעלה וכ"ש באיש שהניח את ביתו ע"ד שלא לחזור עוד שהיא כיתומה בחיי אביה וכו' ע"כ. א"כ באיש הזה שגירש את אשתו ולית ליה מגרמיה כלום ונתן לה שתי בנותיו בעד סכום כתובתה בודאי דהוי כאילו מכרם לה שתגבה אותם בעד חוב כתובתה והוא ביתו ריקם ואשתו מכרה אותם במדינה אחרת והאם נשתמדה בודאי דניחא ליה לאב שתתקדש בתו אם יזדמן לה בן זוג וא"כ אותו היהודי שקנאה שקדשה אח"כ שלא תקח אותה אמה ותמיר דתה ודאי בכה"ג תלינן ואמרינן דעתו דאב דניחא ליה בהנך קידושין שלא תמיר בתו ועדיפא הא מהא דהמרדכי דאיל אביה למ"ה ושבק ביתו ריקם דכתב שם דניחא ליה לאב במאי דאזדמנא ליה במלתא דלאו איהו טרח בה ופסק דהוי כיתומה בחיי האב דאביה זבוני זבנה לאשתו את בנותיה ואמה המירה דתה א"כ הבת דורש אין לה והויא כיתומה מאב וכבר כתבו הגאונים הנזכרים בפלוגתא דאמוראי דפסקינן דלא חיישינן שמא נתרצה האב היינו היכא דליכא למיקם עלה דמלתא אי ניחא ליה לאב בהנך קדושין או לא אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח דניחא ליה לאב ודאי דהוי קדושין דאנן סהדי דאב ניחא ליה בהנך קדושין, וכתב שם המרדכי דעל זה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועינינו רואות בעין השכל דניחא ליה לאב בהנך קדושין דאב בכל דהו ניחא ליה בקדושי בתו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כמבואר שם במרדכי, ומכ"ש לסברת ר"ת שהביא המרדכי שחלק בין איתיה לאב בעיר בין היכא דליתיה בעיר וכתב דפלוגתא דאמוראי באיתיה בעיר רב ושמואל סברי דהא דשתיק אודויי אודי ועולא סבר מרתח רתח אבל היכא דליתיה האב בעיר לכ"ע חיישינן שמא יתרצה האב והוי קדושין למפרע, וכתב דאעג"ב דסמ"ג. ומימוני לא חלקו בין הוא בעיר ובין אינו בעיר סתמו דבריהם ולא פירשו וכן פסק אבא מארי וחילק בין איתיה בעיר וכו' ע"כ וא"כ בנ"ד דלא היה האב בעיר שנתקדשה בתו בעיר אחרת בודאי יש לחוש לדעת כל הנך רבוותא, ולהצריכה גט לזו הבת וכמו שכתב מורם ז"ל בהגה"ה דין י"ד וז"ל ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במ"ה אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב שמא יתרצה והויא ספק מקודשת מרדכי פ' האיש מקדש ע"כ והם דברי ר"ת שהביא המרדכי וא"כ לאו דוקא נקט שהביא במ"ה אלא ה"ה שהיה בעיר אחרת שכך הם דברי ריח דקא מפליג בין היה בעיר לליתיה בעיר ואעג"ב דהרב מוהרח"ש בתשובה סי' כ"א פסק באשת ראובן שהלכה לקושטנדינא וקדשה שם בתו קטנה שלא מדעת בעלה וכשמוע בעלה שלח כתב ומיחא בקדושין אלו ופסק הרב דליכא מיחוש לקדושין אלו כיון שמיחה מיד ששמע ולא שידך מקודם עיי"ש באורך, שאני התם שמיחה מיד ששמע וראובן הוא שקט הוא