צדקה ומשפט חלק א קנא

אינו מוסכם דבר זה מכל הפוסקים דכבר אפליגו עלייהו כמה מרבוותא הלא המה הרמ"ה והרא"ש והטור והמרדכי וכמ"ש הריב"ש ז"ל שזהו הדרך הנכון שהסכימו בו גדולי האחרונים דכל שנתרצה אח"כ האב דהוי קידושין ואף בשתק ואח"כ נתרצה הוי קידושין ובספר הקצר חש לה להאי סברא וכתבה בשם י"א והיכי פסיק ותני הכא בתשובותיו דלא הוו קידושין אף בנתרצה אח"כ בפשיטות גדול ועל פי זה פסק דאם עדיין לא בגרה אפילו יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קדושיה דלא הויא מקודשת ולא חש להביא סברת כל הנך רבוותא דס"ל דהויא מקודשת בשיבר איברא מהא דכתב בסיפא דאם עדיין לא בגרה אפילו יש עדים וכו' לא קשיא כל כך דאיכא לתרוצי דכתב הכי על פי השאלה דנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה ע"מ שירצה אביה ואביה שלח כתב שלא היי מרוצה שתתקדש לאיש ההוא ומש"ה פסק דאף אם יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קדושיה דלא הויא מקודשת דמיירי שלא נתרצה האב בשעת שמועה ומיחה מיד כששמע וא"כ בכה"ג אפילו להרמ"ה וסיעת מרחמוהי לא הויא מקודשת בכה"ג ואעג"ב דבשאלה הנז' לא הוזכר בה דלא נתרצה האב היא כתובה בקיצור שכבר כתוב נוסח השאלה בתשובה שלפניה והיא מרב יעקב חסדאי. גם על הרב הנז' קשיא לי הכי שכתב בפשיטות וז"ל דקטנה אין לה יד לקבל קידושיה שלא לדעת אביה ואם קבלה שלא מדעת אביה אינה מקודשת אעפ"י שירצה האב כמבואר בהאיש מקדש ופסקה הרמב"ם בפ"ג וכן הסכימו כל הגאונים וכו' ע"כ ודבריו תמוהים הרבה שכתב שכך היא הסכמת הגאונים דליכא מאן דפליג בהא וליתא דהא כמה מרבוותא פליגי עלה כדכתיבנא הן אמת דבתשובה סי' ז' כתב מר"ן להאי סברא דהרמ"ה והרא"ש וכתב וז"ל ומעתה בנ"ד כיון שהסכימו כל הפוסקים למפסק הלכתא כרבינא בקטנה שנישאת שלא לדעת אביה דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולדעת הרבה מהפוסקים הגדולים אפי' נתרצה האב בפי' אחר הקדושין אינה מקודשת וכו' וכיון דבבת שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת ואפי' להרא"ש והרמ"ה דס"ל שאם נתרצה האב מקודשת כמ"ש הטור והמרדכי בשם ראבי"ה היכא דלא שמעינן ליה דנתרצה אינה מקודשת וכו' ע"כ מ"מ בסי' ט' לא הזכיר כלל להאי סברא ולא חש להעלותה על שפתיו כלל, ואפשר לדחוק ולומר דכיון דבסי' ט' מיירי דשלח האב כתב שאינו מרוצה בזה מש"ה לא חשו הנך רבוותא מר"ן והר' יעקב חסדאי להזכיר סברת הרא"ש והרמ"ה דאינה ענין לנדון ההיא דהא באותו נדון הא שמעינא בהדיא דלא נתרצה האב אח"כ וט"כ לא אפליגו אלא היכי דנתרצה לבסוף אבל בלא נתרצה כ"ע לא פליגי מש"ה לא הוצרך להאריך ולהביא כל פרטי הדינין ולהביא מחלוקת הפוסקים בנתרצה האב דנדון דידיה מיירי שלא נתרצה וכ"ע מודו דאינה מקודשת וכיון דלא נפקא לה מידי לנ"ד מהאי פלוגתא לא הוצרך להביאו נמצינו למדין דלדעת המרדכי בשם תשובת ראב"ש ס"ל דאם שתק מיד כששמע ולא מיחה הוי כנתרצה ואינו יכול למחות אח"כ ונראה דכך היא סברת רבינו אליקים וחתנו ראב"ן שכתב שם במרדכי בשמם במעשה שאירע בקטנה שהלך אביה למ"ה וקדשוה אחיה ואמה וכשבא האב שתק ד' ימים או ה' ושוב פנה האב לקהל ואמר אין לי חפץ בקדושין והוציאה מבית המקדש ואחר זמן נשא הבחור אחרת ושוב אמר אביה הנה קדושי בתי קדושין ומה ששתקתי ד' ימים לפי שנתרציתי ולא אמרתי אלא להוציא ממון מהם ובאו לדין על ככה לפני הקהלות ופסקו דינם רבינו אליקים ראב"ן שאם היו הקידושין בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד כששתק ואינה יכולה עוד למאן וכו' אבל אם נתאכלו המעות כשבא האב וכו' לא חייל הקידושין וכ"ש היכא דאין ידוע אם נתרצה דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי דחיישינן שמא נתרצה האב וכו' וזה שהוציאה בקולי קולות אין נאמן לומר שנתרציתי אם לא יביא עדים שנתרצה מקודם שהוציאה ע"כ. ומר"ן בתשובה כתב דמתחלת לשונו מוכח דשתיקה כהודאה דמיא וחשיב ריצוי והדר קאמרי דליתא לרב ושמואל ולא לחיישינן שנתרצה האב על כן פירש דה"ק דאף אם מתרצה בפי' לא מהני כנתאכלו המעות וכ"ש היכא דלא ידעינן שנתרצה בפי' דאף בשתק כששמע לא חיישינן לנתרצה אף אם היו המעות בעין זהו הבנת דבריהם ועליך להלום הלשון לכוין הדברים כמו שפירשתי ע"כ. והרואה יראה שהלשון לא נוכל להולמו על פי פירוש זה דאיהו כתב שאם היו הקדושין בעין ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד כששתק ע"כ אלמא שתיקה הוי כריצוי ונראה ודאי שכך דעת הרבנים הנזכרים דשתיקא הויא כהודאה ולא בעינן ריצוי בהדיא, ומה שכתבו דלית הלכתא כרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה מיירי דליתה קמן האב ולא ידעינן אם שמע או לאו או אם מחה מיד ששמע או שתק דהוי כהודאה, וכתב דלא חיישינן שמא נתרצה דהיינו שתיקה.