צדקה ומשפט חלק א קנ

שהיא קטנה ולא קבל אביה קדושיה ולא אמה אי תפסי בה קדושין או לא ושכמ"ה תשובה דברי השאלה סתומים כי לא פירש בה אם אביה ביום שמעו שאותו יאודי קדש את בתו אם נתרצה מיד כששמע או אם שתק ולא מיחה או אם מיחה מיד בשעת שמועה. והנה עתה באתי לבאר כל החלוקות אחת לאחת למצוא חשבון הנה בחלוקה ראשונה אם נתרצה מיד כששמע אתאן לפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאפילו אם נתרצה מיד כששמע אינה מקודשת וכמ"ש הטור בסי' ל"ז וז"ל קטנה או נערה שנתקדשה עצמה או נישאת בלא דעת אביה אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה ואפילו שדכה אביה תחלה וכתב הרי"ף אפי' נתרצה האב כשידע ואפי נתקדשה בפניו אינו כלום וא"א הרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף. שכתב דאפילו נתרצה האב אינה מקודשת וכן כתב הרמ"א דוקא סתם דלא ידעינן ואם נתרצה או לא כגון ששמע ושתק אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קדושין משעת שמיעה אפילו לא שידך ואפילו אם שתק בשעת שמיעה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין משעת שמיעה ואפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה בד"א שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה או היא או אביה קודם שנתרצה לא הוי קדושין אפילו נתרצה האב אח"כ ע"כ. ומר"ן כתב בשם תשובת הריב"ש שכתב וז"ל והרמ"ה כתב כל שידענו שנתרצה בשעת שמועה הוו קדושין אפילו לא שידך ואפילו לא נתרצה מיד ששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין אלא שאם מיחה בפי' אז לא הוי קידושין אפלו נתרצה אחר כך וזהו הדרך הנכון שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ע"כ ובספר הקצר שכתב סברה סתמית לדעת הרי"ף והרמב"ם דאף שידענו שנתרצה האב בשעת שמיעה לא הויא מקודשת וסברת הרמ"ה והרא"ש כתבה בשם י"א נראה דחשש להחמיר כסברת הרמ"ה והרא"ש דאף ששתק בשעת שמיעה ונתרצה אחר כך דהויא מקודשת, ונראה דאף לשטת הרמ"ה והרא"ש כל ששתק מתחלה עד סוף ולא גלה דעתו בהדיא שנתרצה דלא חיישינן לקידושין דהא לא כתבו הרמ"ה והרא"ש אלא בשתק בשעת שמיעה ונתרצה אח"כ דהוכיח סופו על תחלתו דהוי קידושין אבל כל שלא נתרצה בהדיא אלא דשתק מתחלה ועד סוף לא חיישינן לקידושין כלל, ואם מיחה בהדיא בשעת שמועה הדבר ברור דלא הוי קדושין אפילו נתרצה אח"כ אפילו לשטת הרמ"ה כמו שכתב הריב"ש לדעת הרמ"ה והרא"ש, מעתה הרי נפשטו כל הני תלת חלוקות דאם מיחה מיד ששמע לכ"ע אינה מקודשת אף אם נתרצה אח"כ ואם שתק בשעת שמועה ונתרצה אח"כ או נתרצה מיד ששמע לדעת הרי"ף והרמב"ם לא הויא מקודשת ולדעת הרמ"ה והטור והרא"ש הויא מקודשת ונקטינן להחמיר להצריכה גט בכה"ג. אם שתק בשעת שמועה ומיחה אח"כ אפילו להרמ"ה והרא"ש ודאי דלא הויא מקודשת דאפילו שתק מתחלה ועד סוף לא הויא מקודשת לדידהו כל כמה דלא אשכחן ליה דנתרצה אח"כ כ"ש היכא דמיחה אח"כ. פש גבן מ"ש מרן בשם המרדכי דהביא תשובת ר"א ב"ר שמעון שכתב דהיכא דשתק בשעת שמועה אעפ"י שצווח אח"כ חשיב נתרצה דכל ששמע ושתק ולא מיחה מיד כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות ע"כ והרב בהגהה חשש להאי חששה וכתבה בשם י"א. והנה לפי סברת הרמ"ה דס"ל דהיכא דשתק בשעת שמועה ונתרצה אח"כ דהויא מקודשת אפי' נתאכלו המעות קודם שמועה הוא לאפוקי מהמרדכי שכתב בשם ראבי"ה שמה שפסק הרי"ף דאפילו נתרצה האב אח"כ לא הויא מקודשת לא ישרו דבריו בעל ואם באנו להעמיד דבריו כגון שנתאכלו המעות של קדושין בשעת ריצוי האב ע"כ להרמ"ה ליתי להאי חלוקא. ועל פי הדברים האלה קשיא לי טובא על מ"ש מרן ז"ל בתשובה סי' ט' על בת שנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה ע"מ שירצה אביה וכו' והשיב מרן שדברי השאלה זו באו סתומים כי לא פירש בה אם הבת. נערה או קטנה או בוגרת א ולכן צריך לבאר משפט כל חלוקה ונאמר שאם היתה קטנה או נערה אפילו אם היתה היא בעצמה מקבלת קדושין בלא דעת אביה ואח"כ היה מתרצה האב אינה מקודשת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג וכו' ע"כ וכתב בסוף דבריו וכן אם עדיין לא בגרה אפי' יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה אינה מקודשת כלל ע"כ וזה תימה דנהי דסברת הרי"ף והרמב"ם כן דאם נתקדשה קטנה או נערה שלא מדעת אביה דאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת מ"מ