צדקה ומשפט חלק א קמ

לשמא עשאו הבן שליח אלא אם כן שמענו ע"כ ר"ל שנדע בבירור שעשאו הבן לאביו שליח ולאו מטעם חזקה דלא חציף איניש אלא אפילו באיש נכרי דלפי המסקנא דקי"ל כרבינא תו לא איצטריך לטעמא דלא חציף איניש דבאחר נמי ליכא למיחש דילמא שליח שויה ובאב נמי לא חיישינן דילמא ארצוי קמיה ומר"ן בתשובה סי' י"א מהלכות קדושין כתב דלכ"ע לא חיישינן לשמא נתרצה מעקרא ומאי דקאמר אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא חיישינן הוא ברצוי דאח"כ אבל ברצוי דמעיקרא לכ"ע לא חיישינן ובכן בכל גוונא לא חיישינן לשמא נתרצה ועיין שם בתשובה הנזכרת דף י"ג ודף י"ו שפסק דאף אם נתרצה הבן אח"כ לא הוי קידושין אא"כ ידענו דשויה שליח. ולפי דברי המרדכי ניחא טפי שכתב וז"ל אהא דאמרינן דילמא שליח שויה באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עיסקי קדושין ע"כ והביאו מר"ן סי' ל"ה, ומוכח מדבריו אלה דע"כ לא פריך תלמודא ודילמא שליח שויה ואיצטריך לשנוי דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח אלא גבי אב דוקא שקידש אשה לבנו כההיא עובדא דהנהו תרי דהוו שתו חמרא ושקל חד מנייהו כסא והב לחבריה ואמר ליה מקדשא ברתיך לברי ועלה פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף איניש וכו' אבל באדם שקדש אשה לחבירו פשיטא דלא חיישינן לדילמא שליח שויה עד דידעינן שעשאו שליח דבאב דוקא חיישינן לדילמא שליח שויה יותר מאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין כדכתב המרדכי ואצטריך לשנוי דלא חציף איניש אבל באחר בלא האי טעמא ליכא למיחש לדילמא שליח שויה וא"כ שפיר כתב הטור דלא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי הוא לו. והרב המגיד דקדק מהא דפריך ודילמא שליח שויה ולא קאמר ודילמא שליח שויה בעדים דאין צריך עדים במינוי שליחות על הקידושין אלא בהודעת השליח והמשלח סגי שכך היא דעת הרמב"ם והרא"ש שאין צריך עדות במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר וגם הרא"ש דקדק כן מהא דפריך ודלמא שליח שוויה דאין צריך עדים במנוי השליחות וצ"ל דלדעת הראב"ד והרמ"ך דס"ל דצריך עדים במינוי השליחות דלדידהו הא דפריך תלמודא ודילמא שליח שויה ר"ל בעדים דניחוש שמא מינהו שליח בעדים ומשני דלא חציף איניש וכו'. ובחפשי באמתחות ספרי הפוסקים ראיתי להרב המבי"ט סי' רנ"ה בח"ב שכתב וז"ל ולענין המקדש בת חבירו לבנו בפני בנו ושתק ואחר ט"ו שנה אמר שנתרצה במה שעשה אביו באותה שעה הא אירינן בפ' האיש מקדש גבי עובדא דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא וכו' אמר רבינא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב לשמא נתרצה הבן לא אמרינן וכתב הרב ז"ל דכולהו רבוותא קמאי פסקו הלכתא כרבינא ואם כן אפילו נתרצה הבן אינן קידושין כיון שלא מינהו שליח וגם לא ארצי קמיה ולא גילה הבן דעתו שהוא חפץ בה וכו' ואפילו שהקידושין אלו היו בפני הבן כיון שלא גלה דעתו לא הוי שלוחו וכו' ואפילו לפי' הרמב"ן שפי' ארצי קמיה שהרצה האב קמיה כן מילי למהוי ליה שליח ושתק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא הו"ל שלוחיה הכא בנ"ד לא היה כך כי האב לא דבר עם הבן כלל אלא שאמר לאבי הבת את בתך כשתתרפא מחולי זה תהא מקודשת לבני בכוס זה ונתרצה וקבל הכוס והבן לא השיב דבר הרי שאין רצוי מן האב לבן וכו' ע"כ. דאפילו בקדש האב לבנו בפני הבן ושתק דלא חיישינן לקידושין כלל ולא אמרינן דהוי שלוחו כ"ש בנ"ד שקדש אשה לבנו והבן היה בעיר אחרת ואמר אבי הבן לאבי הבת תקח גי'ריק זה בשביל קידושי בתך לבני והבן לא היה מצוי בעת הקידושין בודאי דלא חיישינן דילמא הבן שויה שליח לאב גם לא חיישינן דילמא הרצה האב קמיה הבן ונתרצה כמבואר בתשובת הרשב"א שזכרנו וכמבואר בטור לעיל. וא"ת לא יהא בנ"ד אלא קול בעלמא שיצא עליה שהיא מקודשת במדינה אחרת וכדתנן בסוף גיטין יצא שמה בעיר מקודשת הרי זה מקודשת וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' אישות וז"ל האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זה בחזקת מקודשת אעפ"י שאין שם ראייה ברורה ע"כ הא ליתא דהא אופני הקול דחיישינן ליה הוא בתרי גוונא כמבואר בדברי הרמב"ם וז"ל וכיצד הקול שהוחזק בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום וכו' וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל דעולא דאמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נירות דולקות ומטות