צדקה ומשפט חלק א קלט

שליח או שהרצה קמיה, והכי מוכח בהדיא מדברי הרשב"א שכתב שם וז"ל אבל אם הבנות גדולות ויש עדים שעשו הבנים לאב שליח וכו' אלמא דבעינן דנסהדו סהדי בהדיא שעשו לאב שליח ובלאו הכי לא מהניא ומן הסתם לא חיישינן לדילמא שליח שויה וא"כ גם בנ"ד ליכא למיחש לדילמא שליח שויה לאב וכל כמה דלא מסהדי סהדי בהכי לית לן למיחש לדילמא שליח שויה, ומהאי טעמא נמי ליכא למיחש בנ"ד לדילמא שליח שויה בעדים דכיון דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח לית לן למיחש בהכי עד שיתברר בעדים דהיינו דאתו סהדי קמן ומסהדי הכי. ובתשובה למוהר"י קארו סי' ד' כתב בהדיא דאפילו איתנהו קמן האב והבן אין צריך לשאול להם על כך אם עשה הבן שליח לאב או לאו מכח האי חזקה דלא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח, וכתב הטור בסי' ל"ה וכתב א"א הרא"ש דאפילו לא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ בבת פלוני ואמר לו לשדכה לו והלך וקדשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת אבל אם לא אמר לו לשדכה והלך וקדשה אינה מקודשת ולא חיישינן שמא עשאו שליח לש' אם המקדש אביו או איש נכרי לו ואפילו נתרצה הוא בקידושין כששמע אינו כלום ע"כ. ולכאורה קשה טובה על הטור דהיכי כתב ולא חיישינן שמא עשאו שליח לא שנא אם המקדש איש נכרי או אביו והרי בגמרא פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח וא"כ דוקא באב לא חציף איניש אבל באחר חיישינן דילמא שליח שויה לפ"ז באדם נכרי שקידש לאחד אשה חיישינן לדילמא שליח שויה וא"כ מנ"ל להטור ז"ל למימר דאף באחר לא חיישינן לדילמא שליח שויה. אמנם התירוץ פשיט דכוליה האי שקלא וטריא ופרכת הגמרא ותירוצה לא הוי אלא לרב ושמואל דאית להו בנתקדשה הבת קטנה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב כששמע ומש"ה קאמר התם רבינא בההוא דא"ל מקדשה ברתך לברי דאפילו למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא חיישינן דגברא מידק דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו ואהא פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף וכו' והדר פריך ודילמא ארצי ארציה קמיה ואהאי פירכא לא משני מידי ולכאורה משמע דאף לפי המסקנא חיישינן דדילמא ארצוי קמיה דלא שייך לשנוי אהאי פירכא דלא חציף וכו' לשויה לאביה שליח וא"כ באב המקדש אשה לבנו נהי דלית לן למיחש לדילמא שליח שויה דלא חציף לשויה לאב שליח מ"מ ניחוש דילמא ארצי קמיה האב דלא שייך בה חוצפא ואמאי כתב הטור ולא חיישינן שמא עשאו שליח וכו' דנהי דלא חציף לשויי שליח דילמא ארצויי קמיה דהא אהאי פירכא לא משני מידי. אמנם כוליה הני פירכי לא הוו אלא למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב דזוהי סברת רב ושמואל ורבינא קאמר דאף למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אבל לפום מסקנא דתלמודא דאמר ליה רבה בר שימי לרבינא בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל כלומר דאפילו בנתקדשה שלא לדעת אביה לא חיישינן שמא נתרצה האב ואעג"ב דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו וכמ"ש רש"י התם א"כ מכ"ש דלא חיישינן לשמא עשאו שליח לאב ולא לדילמא ארצוי קמיה ואעג"ב דלא שייך בה טעמא דלא חציף וא"כ לפי המסקנא דקי"ל כרבינא כמבואר בסי' ל"ז באורך א"כ באב שקידש לבנו אשה ליכא למיחש לא לדילמא שליח שויה ולא לארצוי קמיה, וכך הם דברי רש"י שכתב וז"ל בפי' שמעתי ממנו דלא סבר להא דרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש דלא חיישינן **(באשת איש גמורה לא אפשר בהודאת האב והבן לבד, ומזה יש לדון דלאו דוקא באב וכן אלא אפילו בפסולי קורבה אחרים ואולי גם כפסולי עדים אחרים כיון דרק על פיהם דעשאו שליח הוא דאתא בה לאחשבה אשה איש גמורה וזה לא אפשר כין הם פסולי ערות ולוא היו באים להעיד על האשה דקבלה קידושין לא היתה בידם לאוסרה ולכן גם עתה אין לאחשובה אשת איש גמורה אלא דמ"מ לפוטרה בלא גם לא אפשר וכדכתב הרשב"ש. כן היה נ"ל נכון, אלא דגם על זה יקשה כמ"ש לעיל דהלא הרא"ש וה"ה דייקי דלא בעי עדים בהשליחות מדפריך סתמא ודילמא שוויה שליח ולא פריך ודילמא שווייה שליח בעדים ומזה דייקי דלא בעי עדים בשליחות ותרי רחם באב וכן קאי הרי דגם באב וכן לא בעי עדים בשליחות וכן משמע מלשון הטור דעריב ותני אביו עם אחר וכתב לא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי לו וצריך לעיין בגוף שו"ת הרשב"ש. שו"ר להמרדכי בההיא דדילמא שליח שויה דכתב וז"ל משמע דאי הוה חיישינן דשויה שליח או אם אמר כן ודאי שויתיה שליח או ארצי קמיח ושתק צריכא גט וכן בגירושין ומכאן מדקדק רבי יעבץ שאין אדם צריך למנות שליח בעדים לקדש או לגרש וכו' עש"ב נראה מדבריו להדיא דאין הבדל מאב וכן לשני אנשים נכרים זה לזה, וגם נראה מדבריו דאף דלא הציף אינש למישול לאביו שליח מ"מ אם אמר הבן דשויתיה שליח נאמן ושלא כדברי הרב המחבר ז"ל.)**