צדקה ומשפט חלק א קכט

בה ישאנה והלך הבעל למדינת הים אחר עבור כמה ימים לקח אבי הבת את ביתו ובתו וכל אשר לו והלכו להם מארם צובה יע"א ובבואם לעיר א' דעל כיף דימא כזוג לבת זוג כרצונם ונשאת, ויהי היום אחר ז' חדשים לחופתה בא הנער לצידון והלך לב"ד והביא עדים שהיא מקודשת לו ובכן כתבו הב"ד של צידון איך בפניהם באו עדים נאמנים והעידו שהיא מקודשת בימי חנוכה והם העדים החתומים בשטרי השידוכין מחדש אדר ואבי הבת אומר שמעולם לא נתקדשה אלא שידוכין בחדש אדר ומה שהעידו שבימי חנוכה קידשה שקר מעידים שבימי חנוכה עדיין לא בא לצידון והנער עדיין היה בצפת תוב"ב ואחר בואו לצידון בכמה ימים שלח לצפת תוב"ב אחר הנער ובא, ועוד אמר אבי הבת שהעדי' אחד מומר היה להכעיס והוא הרג את הנפש והשני כל ימיו שכור אלו הם הדברים ואדוני כמלאך האלהים להציל עשוק מיד עושקו ושכמ"ה. תשובה הלא לאמונה סבור הייתי שלא להטפל בתגר זה להיות דן יחידי מפני חומר איסור ערוה החמורה אמנם שמעתי ותרגז בטני שרבו הפריצים לקדש במחשך מעשיהם בפני אנשים שאינם מהוגנים כדי ללכוד בנות ישראל בחבלי אדם כי מן הראוי שלא לקדש אשה בלתי יועדו עשרה בני אדם וחכם הקהל או חזן בית הכנסת בידיעת מארי דאתרא וסופר עמהם והכי סדרו קדמאי רבנן קשישי בכחם הרב שלא לקדש אשה תוך המדינה והעושה שלא כמדובר עובר על ההסכמה ובפרט אם נעשה בחרם ועברו על החרם נפסלו העדים ואני ההדיוט לא באתי עד הלום להורות לענין דינא חלילה כי כבר גזר עליו מורנו ורבנו ומה ידעתי ולא ידע ודברי כלא חשיבין ואני אנה אני בא מאן עייל בר נפחא באתר דזקוקין די נורא וכל השומע ישחק לי יפטירו בשפה יניעו ראש באמר אלי מי אתה יתוש נואש ואני יודע ערכי המך מאי חשיב גברא שכמותי כי יתן את רוחו בדברים סתומים וחתומים כמ"ש חז"ל על מי שאינו בקי בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם הנה כי כן היה לי להתיצב מנגד הרחק כמטחוי קשת אמנם להפצרת השואל הוכרחתי לחות דעי החלושה והוא מליקוטי הספרים הנמצאים שבעונותי שרבו עניות לא הניח לי מדה טובה שלא יש בידי לקנות ספר אביר הרועים בית יוסף וכל שכן ספרים אחרים ואהי כסומא בארובה. ואען ואומר אמרינן בגמרא בב"ק בפ' המגרש שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא קול עליה מאחד ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו ומסיק דאי מגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא נינהו לא צריכא גט משני וכו' לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש ב' ונושא א' לא מ"ט אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין נפקא מינה דבעינן לעמד דבר על בוריו בכל מאמצי כח מפני שקידושי הב' הם קידושי תורה ומסתמא צריך הא' לגרש וקידושי ב' שהם קידושי תורה תופסים כי הא דרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת וכיון דודאי תפסו קידושין השניים א"כ כשהובררו הקידושין הראשונים איכא למיחש ודאי שגירשה הראשון ולכך תפסו השני הילכך אם יגרש ב' וישא א' יאמרו ודאי מחזיר גרושתו מן האירוסין שהרי לא תפסו השניי' אלא מכח גירושין הראשוני' ועתה החזירה אוף הכא בנ"ד אם איתא שהיתה מקודשת לא היתה פושטת ידה לקבל קידושין מאחר. ועוד ששטרות הקידושין היא בעדות מכחשת שהרי הבע"ד אמר שקידשה בטבעת והעדים חתומים בזכרון העדות מעידין שקידשה באזור והושיבוה באפריון ובתוך קהל ועדה ובע"ד אמר שלא קידשה לא באפריון ולא בקהל ועדה וכי יש הכחשה גדולה מזה, ועוד אחרת שידים מוכיחות שהרי הם האומרים שאין מקדשין תוך העיר כ"ש עם קהל ועדה וכיון שהעדות מוכחשת הוא בטל לגמרי וכמו שכתבו הרמב"ם ז"ל בה' עדות פ"ג וגם בשו"ע סי' מ"ה ובהריב"ש סי' רס"ו דאע"ג דדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה מ"מ אם הכחישו העדים זה את זה בחקירות ודרישות עדותן בטלה ואין כאן קידושין כלל, וכי תימא נדקדק מדברי הר"ם במז"ל דלא חשיב הכחשה בדיני ממונות אלא כשאמר לא כי העד הב' וא"כ בנדון זה הול"ל לא כי אלא בטבעת ולא בארפיון והיה העדות מוכחשת דהא מכחיש זה את זה אבל כשלא אמר לא כי אלא אינו הכחשה בדיני ממונות ואע"ג דחשיבי הכחשה בדיני נפשות ונכריח זה מדברי הר"מ במז"ל מלשון שכתב בהכחשת חקירות בדיני ממונות כיצד א' אמ' בניסן לוה ממנו והב' אמר לא כי אלא באייר או שאמר הא' בירושלם והב' אמר לא כי אלא בלוד וכו' ואלו בהכחשת חקירות דיני נפשות כתב בפ"ב מה' עדות אמר א' בד' בשבת והב' אמר בה' בשבת אין כאן