צדקה ומשפט חלק א קכח

מקדש בגזל גדול מזה וליכא מאן דסבר דבכה"ג הויא מקודשת וא"כ לפי"ז רבינו שמשון ס"ל כמ"ד שהביא בעל העיטור דבסתם שאלה מקודשת דבההיא הנאה שיכול להשתמש בהם שלשים יום מקודשת והראייה שלא כתב הטור דמיירי אפי' בשאלה על מנת להחזיר מיד. ועוד יש להקל בנ"ד מטעם דלא מינהו אחיו שליח לקדש לו אשה אלא מעצמו הלך וקידשה אמנם אי מיהא לא אייריא דהא לא בעינן שימנהו שליח בהדיה אלא אפי' גלה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך וקידשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת וכמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' ל"ה עיי"ש, ובנדון דידן הגיד המקדש שכל שעה היו אומרים לו אביו ואמו לשדכה לו והוא גילה דעתו כמה פעמים לאביו ולאחיו שחפץ בזאת הנערה אבל לא אמר בפירוש לאביו ולאחיו לשדכה לו בפירוש אבל אמר שהם אמרו לו לקדשנה לך והוא השיב מה שתרצו תעשו וכבר יודע מ"ש הטור בשם הרמ"ה וז"ל ואם הרצה האב הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו אשה ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הוו קידושין גמורים דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו וא"כ אפי' בשתיקה מהני, כ"ש בנ"ד שהשיב להם מה שתרצו עשו, אמנם כבר כתב עוד הרמ"ה דבאינש אחרינא כה"ג הוו ספק קידושין ע"כ כלומר דדוקא באביו שתיקא מהניא אבל באחר שתיקא הוו ספק וא"כ בנ"ד שהיה אחיו המקדש ולא אביו הוי ספק, אמנם אפשר דבנ"ד שהשיב בהדיא מה שתרצו עשו לא הוי כשתיקה ואפי' באחר מהני דדמי לעשאו שליח בהדיא, אמנם מטעם אחר יש להקל דהא כבר ידוע דאיכא פלוגתא בשליחות האיש אם צריך להיות בעדים או לאו דסברת הרמב"ם הוא שא"צ עדים במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר וכן היא דעת הרא"ש אבל הראב"ד ס"ל שגם שליחות האיש צריך להיות בעדים ואחריו נמשכו הר"ן והרמ"ך כמבואר ביתה יוסף ומר"ן בש"ע הביא סברא זו בשם וי"א שנראה שחשש להאי סברא, וא"כ בנ"ד מידי ספיקא לא נפקא ולסברת הראב"ד ודעימיה אינה מקודשת והשתא הוו ג' ספיקותא שתיקותא דלאחר מתן מעות אם הלכה כהרמב"ם או כהרי"ף ואפי' כדעת הרי"ף איכא לספוקי בנותן סתם אי דמי לפקדון או לקדושין ורובא דרבוותא ס"ל דדמי לפיקדון ואפי' אי מדמינן לה לקידושין אינה מקודשת ודאי אלא ספק ואם את"ל דהלכתא כמ"ד דדמי לקידושין מ"מ במקדש בדבר שאול איכא פלוגתא ספק אם הלכה בהרא"ש דאית להו דבנדון דידן לא מהני או אם הלכה כר"ש ואפילו לדעת ר"ש בנ"ד יודה דלא הויא מקודשת כיון שהיתה השאלה על מנת להחזיר מיד והוי גזל ממש כ"ש שהעידו שחטפה מידו ולא לקחה ברצונו ואפילו אם ת"ל דהוי שאלה מ"מ לא מינהו שליח בעדים ושמא הילכתא כהראב"ד ודעימיה דאית להו דאינה מקודשת בלא מינהו בעדים מכל הלין טעמי נראה דליכא שום חשש באילו הקידושין ואפקיענהו רבנן לקידושי מיניה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות סימן ו נדרשתי לשאלת דין להיות שהרי יום טוב רוזא בא לצידון הוא ואשתו ובנו ובתו ושמע שיש לו קרוב בצפת תובב"א ושלח אחריו ובא ואח"כ שידך לו בתו והלכו וכתבו שטרי שדוכין א' ליום טוב הנז' וא' לחתנו ובאדר נעשו השידוכין האלו ואח"כ הלכו כולם לארם צובא ואחר זמן מה תבע הנער שרוצה להנשא ותשוב לו חמיו שאינו נותן לו בתו אלא עד שילכו כולם לקושטנדילה יע"א ושם יתנה לו וכששמע הנער הלך ואמר לשכמותו תאמרו לדודי שאני שכבתי עם בתו כמה פעמים הלכו ואמרו לו לאבי הנערה והוא לא הטה אוזן לדבריהם כשראה הנער כך הלך אצל מארי דאתרא ואמר לו כך וכך עשיתי עם הנערה ובאותו פרק שלח מארי דאתרא אחר אבי הבת וסיפר לו הענין קם אבי הבת וכנס המילדות הנמצאות בעיר בין יהודיות ובין ארמיות ובאו וראו את הבת ובדקו אותה כראוי ואמרו לא היו דברים מעולם כי אם בתולה מעמיו וכשראה הנער שהופרה עצתו הלך אצל מארי דאתרא ואמר לו שהוא קידש את הבת בצידון יע"א אמר ליה מארי דאתרא בפני מי קדשת ובמה היו ואמר שקידשה בטבעת בפני ח' משה והוא הסופר של שטרי השידוכין ובכן כתב מארי דאתרא לצידון שיחפשו הדבר והשיבו שלא היו הדברים מעולם כי אם שדוכין לבד וכי דרשו וחקרו לח' משה הסופר שכתב שטרי השדוכין ולא קידושין אשר על כן כשראה מארי דאתרא כך אמר לאבי הבת איך בתו פנוייה ואנסבא לכל דבר דתצביון וכל הרוצה