צדקה ומשפט חלק א קיח

שידובר בו תשובת הר"ש בר צמח שכתב בהדיא דאפי' המקדש בפני ב' עדים קרובים זה לזה מצד האם דעדותן בטלה וכמ"ש לעיל והביאה מרן בית יוסף כמבואר לעיל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כיש באחים שהם קרובים מצד האב דפשיטא דעדותן בטילה ואמאי חשש בעל סברא זו להצריכה גט, וכעת לא יש בידי ס' הרב מוהר"ם אלשקר לעיין הדברים בשורשן לראות טעמו של בעל סברא זו. איך שיהיה דעת מרן נר' פשוט שהסכים עם תשובת הרשב"ץ הנזכרת דלא הביא שם חולק עליה וכן דעת כל הרבנים שהביא הרב כנה"ג שכולם קיימי בחד שטה שמסכימים לפסול עדות ב' אחים שאם קידש בפניהם לא הוו קידושין, ואפי' למאן דפליג על הרשב"ץ וס"ל שדעת הרמב"ם דקרובי האם הם פסולים דרבנן ולא מדאוריתא וכך פי' הלח"מ בהבנת דברי ה"ה בדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בלח"מ ובתשובת הרב מוהרח"ש בא"ה סי' מ"ב עיי"ש באורך, מ"מ בקרובי האם לכ"ע פסולין מדאוריתא ד) וא"כ אחין מהאב המקדש בפניהם ודאי דאין לחוש לקידושיו וכן באב וכן דהוו עידי קידושין ודאי דלא חיישינן לקידושין וכ"ש שקידשה אחיה שלא לדעתה ודאי דליכא בית מיחוש בהני קידושין ומותרת לעלמא בלא גט, ומכ"ש בנ"ד דעמדה ונישאת לאחר דבכה"ג הוי מיאון גמור ואף אם הוו הנך קידושין קידושי מעליא בפני עדים כשרים ומדעתה הוי מיאון ויכולה למאן ולינשא לאחר וצור ישראל יצילנו משגיאות. הצעיר צדקה חוצין סימן ד' שאלה ראובן שידך אשה ופסק עמה לתת לה מוהר עשרה גרוש והיו שם באותו מעמד ד' וה' יהודים והיו עסוקים כולם בענין של אותם השידוכין והיה שם עמהם גוי א' והיה ג"כ מטפל עמהם באותו עסק של השידוכין ואחר שנתרצית האשה בשידוכין של ראובן וגם לאחר פסיקת המוהר, אמר לו הגוי לראובן המשדך תן לאשה מטבע א' כדי שיהיה ביע בלשון ערבי ר"ל שקונה שום דבר מחבירו נותן לו מקצת המעות לחזק אותו הקנין, אז לקח ראובן גרוש א' ונתן ביד האשה ואחר שנתן בידה אמר לה ראובן המשדך בלשון ערבי קבילתיה והשיבה האשה אקבילת ועכשיו האשה חזרה בה וטוענת שלא קיבלה אותו גרוש מתחלה לשם קידושין אלא לשם מתנה או מן המוהר ומה שהשיבה לו אקבילת ר"ל שנתרצית לינשא לו וחפיצה בו ולא היה דעתה לשם קידושין, והוא טוען שנתן אותו גרוש לשם ביע והן עתה לשאול הגיעו אי חיישינן בכה"ג לקידושין או לאו כיון שלא הזכיר לשון קידושין, יורנו רבינו ושכמ"ה תשובה אם לא היה אומר לה אקבילתי וגם לא נתן אותו לשם ביע אלא שנתן לה בשתיקה לא היה מקום לספוקי בהאי מילתא כלל דפשיטא דליכא חשש קידושין כיון דלא היה מדבר עמה על עסקי קדושין דהא דמהני נתנו לה אפי' בשתיקה היינו דוקא כשהיה מדבר עמה על עסקי קדושין וכמבואר **( מבין מה שכותבין אצבעותיך חדא דכתבה דאיכא דלא סברי חכי אלא דחיישי לקדושייהו, וכבר כתבתי דאין בעולם מי שאומר דחיישי' לקדושי ב' אחים זולתך וליכא פלוגתא כלל ועור כתב "דליכא מאן דאמר קדושין בשני אחים דהוו קדושין ואין בעולם מי שאומר זה זולתך" וכו' וכו', וא"כ איך כתב הכנה"ג משם המחרים אלשקאר דיש מי שחושש להצריכה גט, האולי ? כיון ? הכנה"ג לדברי זה הכותב אשר הרב מהר"מ אל אלשקאר שפך עליו בחימת אפו והכה אותו בשבט פיו מלפנים ומלאחור באופן היותר נורא ומבהיל בכל אותה התשובה, ועל הכותב הזה ? חשש והוצרך הכנה"ג לכתוב ולהזכיר דבהר"ם אלשקאר סי' הנז' מבואר דיש מי שחושש להצריכה גט? והוא פלא. המגיה ד) גם בכאן כתב הרה"ג הנז' ר' ראובן דוד נאוי ז"ל להעיר בגליון הכת"י וז"ל אין צורך דאפילו למי שסובר דקרובי האם מד"ס הכא בנד"ד ליכא למיחש כיון דאעיקרא קדושי קטנות דרבנן הוה ליה קידושין דרבנן בפסולי ערות דרבנן וליכא למיחש מידי וכמ"ש הרשב"ץ בטעם הראשון, ואתמהא! מי ששנה זו לא שנה זו ? גם מה שכתב שמר"ן ז"ל שר המסכים לשיטת הרשב"ץ, ליתא דשם בבית יוסף אחר שהביא תשובת ר"י בן הרא"ש הסכים דאם לא נשאת דיש להצריכה גט משניהם לחוש לדברי הרמב"ם, הרי שלך לפניך דחלוק על הרשב"ץ. והכי הוה ליה למימר דבנד"ד כיון דנשאת אין לחוש, וכ"כ מרן ז"ל בתשובותיו בדיני קדושין דעלינו לחוש לסברת חרמב"ם, ע"ש, באופן דבנד"ד מתרי טעמי שריא, חדא הואיל דהוו קדושי דרבנן וכמ"ש הרשב"ץ ואפילו אם לא נשאת, ותו דכיון דנשאת עלתה דסכמת מר"ן דאין לחוש ודו"ק היטב עכ"ל של הרה"ג הנז'. ובאמת דהערותיו נכונות, ואמנם גם על דבריו יש להעיר במה שסיים וכתב באופן דבנ"ד סתרי טעמי שריא וכו', ומדוע לא שריא מתלתא וארבעת טעמי תרי אלה דכתב הוא, ועוד דבאמת בנד"ד הוו פסולי דאורייתא, וגט דככר מיאנה דנישואיה חן חן מיאוניה, ונר' כונתו מתרי טעמי אחריני נמי שריא והם אלה שלא הזכיר הרב חמחבר. ממגיה)**