צדקה ומשפט חלק א קיב

דעת מר"ן דפסק כהרשב"א דמיקיל דודאי שרי, ומאי דפסק מר"ן כהרשב"א גבי י"נ הוא משום דמיירי דרבנן אזלינן לקולא וכמ"ש שם הרב בכנה"ג וא"כ גם בנ"ד דמיירי דרבנן הוא דהא אם נשאת בדיעבד לא תצא ואפי' ברוב פסולין אצלה באומרת לכשר נבעלתי, וכמ"ש בגמ' הלכה כר"ג ואתה לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה ופריך הלכה ואתה לא תעביד עובדא ומסיק הא לכתחלה הא בדעבד וכן פסק הטור וז"ל ואם אמרה לכשר נבעלתי כשרה לכהונה ואפילו רוב פסולים אצלה ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה שבא כהן לימלך אין מתירין לו עד שיהו רוב כשרין אצלה, וכיון דהוי מידי דרבנן פסקינן כהרשב"א דשכונה חשיבא כעיר בפני עצמה ואפי' אין דלתות השכונה ננעלות וגם דלא שייך בהאי דינא דין לנעלות בלילה אפ"ה שרי, ואעפ"י שמכחישה אותו שאמרה שנתעברה ממנו, מ"מ כיון דחשבינן לשכונה כעיר בפני עצמה תלינן בבני השכונה דישראלים נינהו, ומ"ל שנתעברה מאיש זה, ומ"ל מאיש אחר מבני השכונה כולם הוו ישראלים עד כאן נמצא בהעתקה, וכנראה כי חסר מהתשובה הזאת. המגיה סימן ב' האותיות אשר תבאנה יעידון יגידון אשר הגעתי לפרק התקבל כתב אשר כוננו אצבעותיך על דברת ראובן שקידש דינה בפני שמעון ולוי בן דודו ובפני יהודה ואח"כ נתחרט על הקידושין ובא לב"ד של חכמים וכתבו לארוסתו והביא הגט בידו ונתן בידה אח"כ בא יהודי אחד כהן ורוצה לקדש לדינה ונסתפקת אם יכול לקדש אותה ולישאנה שאפי' ריח הגט פוסל בכהונה וכתב דבעיה הדר פשטה, וברישא כתב בענין קדושי ראובן שלא אמר לו ורוב הפוסקים ס"ל היכא דלא אמר לי דלא הוי מקודשת ואח"כ כתב דבנ"ד הויא ידים מוכיחות שא"ל העדים הוא רוצה לקדש אותך אל תקבלי ממנו א"כ הוי ידים מוכיחות והויא מקודשת בודאי שיפה כתבת דשפיר הוי ידים מוכיחות והוי קידושין ואין צורך להאריך בדבר פשוט כזה. עוד כתבת דכיון דשמעון ולוי הם קרובים וקידש בפניהם דאינה מקודשת ופשיט לה מהא שפסק מרן בח"מ סי' ל"ו סעיף א' עדים רבים שנמצא אחד קרוב אי פסול עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו להעיד וכו' והרשב"א בתשובה סי' קפ"ט כתב דאם תראו עצמם בשעת ראייה שנתכוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן וכתבת דבנ"ד ודאי כיונו להעיד דהא התרו בו והתרו בבת וצעקו ואם לא כיוונו להעיד למה להם להתרות ולצעוק וא"כ אין לחוש לקידושין אחר שכוונו להעיד ובאו בבת א' לב"ד והעידו ע"כ תורף דבריך, ודברים אלו קשים לשמוע דלא דמי נ"ד לההיא דהרשב"א דהתרו בו העדים דשאני התם דהתרו בו העדים בשעה שרוצה לעבור עבורה פ' דחייב עליה מיתת ב"ד או מלקות ובלא התראת העדים לא מחייב דבעינן עדים והתראה וכיון שהתרו בו העדים שלא תעבור עבירה פ' ואם תעבור תתחייב מיתה כמבואר בה' עדות ודאי דנתכוונו להעיד, אבל בנ"ד לא שייך התראה אלא עצה טובה קאמרי לבת שלא תקבל ונתנו לה עצה שלא להתקדש שיודעין בו שהוא איש עני והבת תתחרט לבסוף ונותנין לו עצה שהיא הוגנת לו ולה, ולא מיקרי בכה"ג התראה וא"כ לא מוכח מידי דהם שמעון ולוי נתכוונו להעיד דהא התראה אינה נעשית אלא בעדים אבל עצה טובה כ"ע יהבי לה ולא בעיא עדים. וא"כ אנו תופסין עדות יהודה שהוא אינו קרוב לא לאיש ולא לאשה ומצרפין עמו עדות שמעון או לוי ולא בעו לאצטרופי קרבייהו כחדא אלא חשבינן עדות שמעון או לוי עם יאודה דהוו תרוויהו עדים כשרים ואידך חשבינן ליה כמאן דליתיה אעג"ב דשמעון ולוי יתבי תרוייהו כחדא מקבלין עדות אחד מהם ומצטרף עם עדות יהודה ואידך הוי כמאן דליתיה דלא מוכח כלל דשמעון ולוי נתכוונו שניהם להעיד ולא שייך התראה בנ"ד והרי בסי' ל"ו דאמרינן רבים שהעידו ונמצא אחד קרוב או פסול דעדותן בטילה בד"א שנתכוונו להעיד וכו' כיצד בודקין הדבר אומרים להם ב"ד כשראיתם הדבר באתם כדי להעיד או כדי לראות וכל מי שאמר להעיד באתי מפרישין אותו וכו'. א"כ בנ"ד דלא בדקנו אותם אם להעיד באו או כדי לראות ולא אמרי שמעון ולוי דלהעיד באו לא אמרינן מסתמא דלהעיד באו וא"כ בנ"ד הא איכא תרי סהדי כשרים דהעידו בקידושין יהודה ואחר עמו או שמעון או לוי בודאי דהוו קידושין גמורים ומה שבאו כולם בבת אחת והעידו על הקידושין אין הדבר כך שלא באו כלם להעיד אלא שבאו לב"ד להגיד גופא דעובדא היכי הוה ומתקיים הדבר בעדות הכשרים ולא מצרפינן הפסול עמהם זהו דבר פשוט אפי' לדרדקי: דבי רב.