צדקה ומשפט חלק א קד

הכלל העולה דמדברי הרמב"ם לא מוכח מה הוא סברתי בדין סוף טומאה לצאת אם היא דאוריתא או דרבנן דאעג"ב דכתב פ"ז דמת בבית ובו פתחי' הרבה וכולן נעולין כולן טמאים והרי הבית כקבר סתום אלמא דהוי דאוריתא מדמדמי ליה לקבר סתום דהוי דאוריתא ולדידיה ע"כ לומר דס"ל כרבי אושעיא דאין ברירה דבדאוריתא לית ברירה וצ"ל לפי זה דע"כ לא מטהרי ב"ה אלא בכלים דלהבא אבל לא למפרע וכדפסק מר זוטרא הלכה כר' אושעיא היינו דלטעמיה אזיל דמפרש ליה הרמב"ם מטעם קבר סתום אבל סוף ט"ל לעולם אימא לך דס"ל להרמב"ם דהוי דרבנן וא"כ בנ"ד שאלו הדפי עץ אם היו סתומים לגמרי ולא היו בהם נקבים איסור דידהו הוי מטעם דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן וליכא למימר דאסורים מטעם קבר סתום דמטמא מכל סביביו וא"כ הבית המאהיל עליהם הוי מאהיל על הקבר והוי מדאוריתא הא לא מצינן למימר שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז דארונות של עץ שמניחי' עליהם המת אינן כקבר ואם יש חלל טפח בין הארון והמת חוצץ והעומד על גבן טהור מן התורה ובודאי דהני דפים כארון חשיבי ולית עלייהו דין קבר סתום להיות טמא המאהיל עליהם כמו המאהיל על הקבר אלא העומד על גבן טהור מן התורה ואינן אסורין אלא מטעם סוף טומאה לצאת מהם לבית וא"כ מה שטמא הבית הוא מטעם סוף ט"ל וא"כ הוי דרבנן לפי דברי הרב בעל דבר שמואל שכתב דרוב הפוסקים ס"ל דהוי דרבנן וכתב שגם דעת הרי"ף נראה שהיא כדעת תלמידו דההיא דמת בבית והיו בו פתחים נעולים דכולם טמאים הוא מטעם קבר סתום ולא מטעם סוף ט"ל מדהביא ראייה לסוף טומאה לצאת כהל"ק מההיא דזיז שהיה סובב כל הבית וכו' ולא הביא מהא דמת בבית דכולן טמאין אם איתא שסובר כפירש"י דהא דכולן טמאין משום סוף ט"ל אלא ודאי דמפרשה איהו נמי כפירוש הרמב"ם דהא דכולן טמאין משום קבר סתום, נמצא דלדברי הרי"ף והרמ' מצינן למימר דאיסור סוף ט"ל דרבנן וגם מפי' הר"ש והרא"ש לא מוכח בהדיא דס"ל דהוי דאוריתא, ומה שרצה להכריח מעכ"ת דהר"ש ס"ל דהוי דאוריתא מדהביא פלוגתיהו בפ"ז ואם איתא דסבר דהוי דרבנן לא היה לו להביא פלוגתייהו דרבא ור' אושעיא בכלים למפרע או להבא והוה ליה למימר דאפי' כלים למפרע טהורין כיון דהוי דרבנן אלא ודאי דמ"ש גזרו חכמים לאו דוקא, דלטעמיך נמי תקשה אם איתא דס"ל שהיא דאוריתא למה לו להביא פלוגתייהו והוי לו למימר סברת ר' אושעיא לחוד דדוקא כלים דלהבא טהורין אבל לא למפרע א"כ מהא דהביא פלוגתייהו לא מוכח מידי אלא אדרבא יותר קרוב לומר שדעתי נוטה לומר דהוי דרבנן וכך משמע מלשונו דכתב גזרו חכמים, ואף דהאי לישנא דגזרו חכמים בהכרח לומר על דברי הרע"ב דלאו דוקא דהוא ז"ל פסק דדוקא כלים דלהבא טהורין אבל לא למפרע מש"ה מוכח דס"ל דהוי דאוריתא דלית ברירה בדאוריתא דאי ס"ל דהוי בדרבנן הא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה והו"ל לטהר כלים דלמפרע ולהכי כתב הרב בעל תוספת יום טוב דמ"ש גזרו חכמים לאו דוקא, אבל לר"ש מי הכריחנו לו' דלאו דוקא, גם הכרח אחר שכתב מר מדהקשה ר"ש לפי' ר"מ דההיא דמת בבית וכו' דמיפרשה מטעם קבר סתום וכתב עליה ולא יתכן דלא שייך כלל אלא בפורץ פצימיו ומדלא השיג עליו דההיא טומאה מדאוריתא כקבר סתום והבית שיש בו פתחים נעולין הוי מדרבנן אלמא דס"ל סוף ט"ל דאוריתא, אין זה הכרח דנוכל לומר דזה נמי נכלל בתוך דבריו וזהו פירש דבריו דאיך פירשה הרמב"ם דבנעולים לחוד הוי קבר סתום והוי דאוריתא דזה אינו דוקא בפורץ פצימין דהוי סתום לגמרי אז מטמא מכל סביביו דבר תורה אבל בנעולין לחוד אינו טמא אלא כנגד הפתח וטומאתו לא הוי אלא דרבנן העולה מזה דאיתם הדפים אם היו בהם נקבים ליכא מאן דפליג דטומאה יוצאה בפחות מטפח כיון שהטומאה מכוונת כנגד הנקב וכמו שפסק הח' היש הפוסק שיחיה, ואם לא היה בהם נקבים אז לית בהו מטעם קבר סתום כדי לטמא הבית שמאהיל עליהם טומאה דאוריתא כדין המאהיל על קבר סתום אלא מה שטמא הבית הוא מטעם סוף ט"ל, וכבר הוכחנו שדעת רוב הפוסקים הוי דרבנן וכדברי הרב בעל דבר שמואל ולדברי האומרים שהיא דרבנן אם יש להם איזה צער לישב תחת האויר מפני החמה או מפני הצנה שרי משום כבוד הבריות שדוחה לאו דדבריהם, אבל לדעת הסוברים שהיא דאוריתא לא שרינן להו להטמאות באיסור תורה משום כבוד הבריות דכבוד הבריות לא דחי אלא לא תעשה דדבריהם אבל לא של תורה כמו שפסק מר"ן בסי' שע"ב והכי איתא בהדיא בפ' מי שמתו ולא תיקשי לסברת האומרים דסוף ט"ל הוא דרבנן מהא דפסקינן בפרק בתרא דביצה דף ל"ח דדרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא ור' אושעיא אית ליה דסוף ט"ל דאוריתא הוא דקאמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין אבל למפרע דאין ברירה וס"ל דבאוריתא הוא דאין ברירה אבל לא כרבנן כדאיתא התם וא"כ כיון דאשכחן מר זוטרא דפסק כוותיה