צדקה ומשפט חלק א קג

טומאה שאין ין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וכו' דמיירי בפתח ב' דעליה קאי אבל לא בפתח א' אין הלשון מוכח כן אלא דאף בפתח א' בעי למימר דאפשר דאין כהן מוזהר בדין סוף טומאה לצאת כלל ואעג"ב דקיי"ל דסוף טומאה לצאת דאורייתא והלכה למשה מסיני היא אפשר דדוקא לענין לטמא תרומה וקדשים היא אבל לא לענין טומאת כהנים והגם דמיירי בפתח ב' בתחלת דבריו שכתב לחלק דהלכה למשה מסיני דוקא בפתח א' דהבו דלא לוסיף עלה עכ"ז מ"ש ועוד מאן לימא לן וכו' דכהן מוזהר עליה על סוף טומאה לצאת היא בין בפתח א' בין בפתח ב' ובודאי דמהאי טעמא אין להתיר אף פתח א' דהרב ז"ל לא התיר מטעם זה לבד אלא בהצטרפות הטעם הא' דהבו דלא לוסיף עלה דלא שייך כי אם בפתח ב', ועוד דמהאי טעמא לחודיה לא מצינן להתיר דנהי דמספקא לן אי כהן מוזהר בסוף דין טומאה לצאת או לאו מ"מ מתורת ספק לא נפקא דדילמא מוזהר כהן בכה"ג וא"כ סוף סוף הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, והרב ז"ל עשה אותו סניף וגם הטעם הא' וכך הם דברי הרב בעל דבר שמואל בסי' קע"ב אחר שכתב דמפשטא דסוגיא דמס' ביצה מוכח שהיא דאורייתא סוף טומאה לצאת כתב אלא שיש לפקפק כמ"ש מוהר"י איסרל"ן וכו' אם הכהנים מוזהרים עליה כיון שאין טומאה שהנזיר מגלח עליה ומכח ספק זה דאורייתא נתפשט המנהג שלא ליכנס כהנים לב"ה אפי' בסגירת הדלת והחלונות של מקום הטומאה עכ"ל. עוד כתב מעכ"ת לתרץ דברי הש"ך בסי' שע"ב מה שהקשה עליו הרב בעל שער אפרים וכתב מעכ"ת שגם דעת הש"ך שסוף טומאה לצאת דאוריתא ודוקא בבתים שהם דרך יציאה הוי דאוריתא אבל בבתים שהם דרך כניסה הוי דרבנן לדעת הש"ך שסוף טומאה לצאת אמרו ולא להכנס, דבר זה או אפשר לאומרו חדא דא"כ לא הוה ליה לפלוגי הרב בש"ך בין אם הוא באהל המת עצמו לשאר בתים הסמוכים לאהל המת ולמימר דדוקא אם הוא באהל המת אז כשהגידו לו לכהן ששוכב ערום באהל המת אסור לי להמתין עד שילביש עצמו אלא יצא ערום אבל בשאר בתים הסמוכים לאהל המת בכל גונא ילביש עצמו תחלה דה"ל לאשמעינן רבותא דאפי' בבתים הסמוכים נמי משכחת לה שצריך לצאת ערום ואסור להמתין עד שילבש וזה כשהם אותם הבתים דרך יציאה ועוד דלא מצינו למימר שדעת הש"ך דסוף טומאה לצאת היא דאוריתא כשהם דרך יציאה וכו' שהרי בסי' שע"א בדין חצר המוקפת זוזין ואכסדרה וטומאה באחד מהבתים אם כל פתחי הבית נעולים טומאה יוצאת לתחת הזיזין מטעם סוף טומאה לצאת דכיון דאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך שם חזינן לטומאה כאלו הוא כבר שם דגזרו חכמים על כל מקומות שסוף טומאה לצאת ואין ידוע איזה דרך יצא ע"כ הרי מוכח להדיא שדעת הש"ך דסוף טומאה לצאת היא דרבנן. מעתה מה שכתב עוד מעכ"ת לפרש דמה שכתב הרב בעל דבר שמואל בסי' רע"ח דסוף טומאה לצאת אליבא דרוב הפוסקים הוי איסורא דרבנן ורוצה מעכ"ת לפרשם כמו שפירש דברי הש"ך והוא דמ"ש דהוי דרבנן מיירי באותם בתים שהם דרך כניסה הוי דאוריתא מלבד שהלשון לא יסבול דוחק זה שכך לשונו טומאת שאר הבתים הסמוכים היא אסורה מטעם סוף טומאה לצאת דאליבא דרוב הפוסקים הוי איסורא דרבנן ע"כ ומוכח דמ"ש דהוי דרבנן אדסמיך ליה קאי ואסוף טומאה לצאת קאמר דלרוב פוסקים הוי דרבנן ועוד שכבר הוכחנו דחילוק זה ליתיה לדעת הש"ך ובכל גוונא ס"ל דהוי דרבנן א"כ גם דברי שמואל לא מצינן לומר דס"ל חילוק זה דהא לפרש דברי הש"ך אתא הרב ז"ל ומה שכתב מעכ"ת שמוכרח לפרש דבריו כך דאל"כ קשיא דבריו דידיה אדידיה דבסי' קע"ב ור"ז ור"ט נר' שדעתו נוטה דטומאה לצאת היא דאוריתא ואנכי העבד נ"ל דהרב ז"ל נמי ספוקי מספקא ליה דבסי' קע"ב כתב דעיקרא דמילתא דסוף ט"ל חזינן בה פלוגתא אם היא דאוריתא או דרבנן אלא שכתב שהתבונן בההיא סוגיא דמס' ביצה דמשמע מפשטה דסוף טומאה לצאת דאוריתא כעין זה כתב בסי' ר"ט ששמח במה שקרא כתב נא אחד בענין סוף ט"ל והראייה שהביא להוכיח שהוא דאוריתא מההיא דסוף מס' ביצה וכתב הוא ז"ל שגם הוא עמד בזה בתחלת עיוני וכו' ובאמת שאין מכל זה הוכחה כלל למה שדעתו נוטה שהיא דאוריתא דמצינן למימר דאיהו מספקא ליה אלא כוונתו לומר דההיא דסוף מס' ביצה מוכח שהיא דאוריתא מפשטא דסוגיא ואה"נ דלמה שכתב אח"כ דאליבא דהרמב"ם יש מקום לדחות ראייה זו דכתב דמדברי הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ מוכח דמפרש להאי מתניתין דהמת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאין הוא דחשיבינן ליה כשדלתות הבית נעולים כקבר סתום דמטמא מכל סביביו ולאו מטעם סוף ט"ל וא"כ לפי פרושו ליכא שום הוכחה דסוף ט"ל דאוריתא מהאי מתני' דההוא מטע' קבר סתום הוא ולפי זה עדין הספק של טומאה לצאת אם הוא דאוריתא או דרבנן במקומו.