טוב טעם ודעת צה

והכא לא ניכר שום רושם בהאחרים והכא בעיקר האיסור הוי מכח מצוי א"כ הוי ממ"נ להתיר, לכך אין לחוש להשאר וכן אני מורה תמיד להכשיר אם לא ידעינן אם נעשה ע"י דורס או לא. וגם יש לצרף בזה דעת המהר"ם מלובלין דהיכא דהוי רוב שלא נדרסו אפי' אם המיעוט נדרסין בטלין ברובא מן התורה והוי ספק דרבנן ולהקל וז"ב. ובנדון מה שהשו"ב שכר את המכס מהקהל שקצבו מהכשרות לבד חס להזכיר זה וחלילה להיות שוחט אם יחזיק זה המכס כי הוא איסור גמור וממכשילי הרבים ולא יזכר ולא יפקד. וז"ב ונכון: תשו' צ' (לסי' נ"ט) בהמה שגוררת רגליה דכשרה דתלינן דשגרונא נקטה אם אח"כ נפלה בענין דחוששין מחמת נפילה והלכה אח"כ הילוך ד"א כמו שהולכת קודם בגרירה מה הוא דינה, הנה לדינא ודאי נראה כיון דנולד ריעותא אי אפשר להתירה בלי הוכחה לקולא. דהרי אם נפלה ולא בדקוה כלל אם יכולה לילך ושחטוה ודאי דטרפה, א"כ מוכח דאף דלא חזינן ריעותא טרפה מספק כל דלא ראינו מעלה, א"כ ה"ה בגוררת רגלי' נהי דתחלה נמי היתה גוררת מ"מ מעלה ליכא וטריפה דהוי כמו נשחטה בלי בדיקה כלל, וכן איתא בד"מ בשם או"ה דעתה אין להתיר רק כשהלכה ד"א בטוב ולא נראה שום שינוי בהליכתה ממה שהיתה הולכת מקודם. הרי מפורש כמ"ש, וז"ב: ומה שהקשה על הפמ"ג בניקב כיס הורדא שכתב בסי' ל"ה במ"ז אות ג' דכשר וראייתו ממ"ש בסי' ל"ט דאם נסרך כיס הורדא לשאר איברים דכשר וכיון דאין סרכא בלי נקב א"כ מוכח דגם נקב אין פוסל בו, והקשה הוא דהרי במקום שאין הנקב פוסל מצ"ע רק מצד אבר אחר דמהני סתימה ע"י סרכא א"כ ה"נ אין הנקב פוסל רק מצד הורדא והסרכא סותמתו א"כ כשרה. הנה יש לומר דכונת הפמ"ג לאידך דיעה דסרכא טרפה מטעם סופו לנקוב א"כ ה"נ טרפה מטעם זה ובשלמא בטרפש הכבד דאינה מתנענע אנה ואנה אין סוף הסרכא להתפרק והסרכא סותם הנקב אבל הריאה דמרחפת תמיד, א"כ הכיס מתנענע עמו וסופה להתפרק ולמה כשרה ובע"כ דאין הנקב פוסל בכיס וא"ש: קיצור דינים מהלכות טרפות העולים מספר טוב טעם ודעת מהדורא תניינא תשו' א' מה שחקר הפרי מגדים בהקדמה להל' טרפות שכתב יראה לי שאם הי' כאן ב' קדרות א' איסור וא' היתר ונפל איסור דרבנן לתוך א' מהם דתלינן שלתוך איסור נפל כמבואר בסי' קי"א ואח"כ נפל עוד איסור שאינו מין האיסור הראשון ונשפך ומתחלה הי' בקדרת היתר נ"ט חלקים זיתי היתר וא"כ כשנפל האיסור הב' דרבנן לתוך היתר אין בו ששים, ואמנם אם נאמר דהאיסור הא' ג"כ נפל לכאן תו יש בכאן ס"א זיתים נ"ט של היתר וב' של איסור וא' מבטל חבירו אמרינן כן דכל בדרבנן תולין להקל יע"ש. ולדעתי אסורה הקדירה כמו דקי"ל בספק דרבנן באתחזק אסורא אסור הרי דלא מהני ספק דרבנן נגד חזקה א"כ ה"ה נמי להיפוך כיון דמקודם שנפל הראשון הי' הקדרה בחזקת היתר ואי נימא עכשיו הראשון נפל לכאן א"כ נחזיק אותה בחזקת שהיתה אסורה עד הנה ובטעות החזקנוה בהיתר, א"כ להוציא' עד הנה מחזקת היתר בזה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא והוי ספק דרבנן נגד החזקה ואסורה הקדירה יע"ש: תשו' ב' (שייך לסי' ל') בנידון מה ששאל על דברי התב"ש בסי' למ"ד ס"ק זיי"ן מה שתמה על הרמב"ם מלשון הרמב"ם יע"ש והקשה השואל דהרי נתרוצץ אינו נקב כמ"ש הש"ך והסכים כן התב"ש עצמו עכ"ל. הנה באמת התב"ש ס"ק א' כתב להיפוך דשייך לשון רציצה גם בשבירה בנקב רק דהוכיח מלשון הש"ס דכאן הוי הכונה בלי נקב אך הרמב"ם פי"א מה' שחיטה תחלה כתב לשון שנחבסה ואח"כ כתב בהלכה ד' נתרוצץ בע"כ הכונה דנחבסה הוי בלי נקב ונתרוצץ היינו בנקב דוקא זה כונת התב"ש. ומה שהקשה מסוטה דבטלו הנוקפין דמקריב טרפות למזבח שמא ניקב קרום של מוח א"ש דאם כבר הוכתה אין לחוש שמא ניקב דאזלינן בתר רובא. אבל שם מיירי להכות לכתחלה ודאי ראוי לחוש שמא ינקוב דלהבא לא מהני רוב וא"ש: תשו' ג' (שייך לסי' ל"א) בפמ"ג בשפתי דעת סק"א במ"ש ודע שיש להסתפק בבר אווזא דמסמס קועיה דמא דאסור מחשש ניקב הוושט אי מהני שהיות י"ב חודש דאיכא חזקה בהמה בחייה כל שניקב במקום שחיטה הוי נבלה ומיעוטא דחיות הנה, א"כ יש לאסור אפי' חיות י"ב חודש. הנה נעלם ממנו דברי הש"ך לעיל סי' כ"ג ס"ק י"ט דאף בחשש ניקב הושט מתיר להשהות כ"א יום עד שתתעבר ואין לחלק בין עיבור לחי' י"ב חודש. תשו' ד' (לסי' ל') בדין עצם הגלגולת שיש בו חטוטרת בראשם. הנה לדינא צריך לבדקו אם יש נקב בעצם, ואף אם לא נמצא בהם נקב רק אחר היבשות ג"כ יש להטריף אם יש בהם חטוטרת רק החיוב לבדוק הוא רק בעודן לחים אבל לא אחר שנתיבשו. ואם אין בהם חטוטרת אז אם בדקו כשהוא לח ונמצא נקב טרפה, ואם אחר היבשות נמצא בהם נקב אמרינן דהכי רביתייהו רק מכח חולי או ד"א נעשה הנקב כן הוא נכון לדינא ובהשמטות (תשובה ט') אם החטוטרות גבוה מהעצם והעור דבוק שם להעצם ודאי יש שם נקב וטרפה. תשו' ו' (שייך לסי' ל"ב) ע"ד שאלתו בפרה חולבת שהכו אותה במקל על רוחב השדרה הכאה רבה עד כי נחלתה ונפלה ואחר איזה ימים חזרה לאיתנה אם מותר לשתות החלב לכתחלה, כי חשש לדעת המחמירין דלא מהני הילוך ד"א לבד רק הילוך ובדיקה. הנה לדינא החלב מותר לכתחלה כי סגי בהלוך לבד נהי דהיכי דאפשר לברר ולבדוק ראוי להחמיר ולבדוק עכ"פ בא"א לברורי כגון הכא לענין החלב מחיים ודאי יש להתיר. וחילוק יש בין ביצה ספק טרפה דביצת העוף נחשב מגופה דעובר ירך אמו הוא ולכך כיון דבתרנגולת נולד ספק טרפה אתרע הרוב וחזקת דילה. אבל החלב אינו מגופה רק הוא ענין בפ"ע א"כ בספק נהי דהפרה אתרע מ"מ החלב לא אתרע לכך מותר לשתות החלב לכתחלה כנ"ל נכון: תשו' ה' (שייך לסי' ל"א) מעשה בתרנגול שהי' דרכו להיות סובב והולך בעיגול במרוצה כמה פעמים והי' החשש שמא הוא החולי שקורין שווינדול, ואח"כ נשחט ובא לפני מורה אחד והטריף כי הבל"י כתב בסי' ל"א דאין אנו בקיאין בעוף כזה ואח"כ בא שו"ב אחד והעיד שראה הכבשים שיש להם חולי זה והם מקיפין במקומם ולא רצים במרוצה וע"ז סמך המורה והכשיר ועשה מעשה ואכל כדי לברר הוראתו. הנה לא טב הורה ואין ראיה מעדות השו"ב. ואף אם עפ"י הדין לא ניחוש בזה למים בראש דהתם מבואר הסימן שמנענעת בראשה אבל לא שמקפת א"כ אין זה ראיה ואין לחוש מספק אך מ"מ אולי כעת נשתנו הטבעיים ואין דרכם לנענע רק להקיף א"כ התרנגול ספק טרפה וישאל בזה להבקיאים בדבר אם כעת דרכם לנענע או להקיף וז"ב. והמורה דסמך תחלה על חשש זה והטריף ואח"כ סמך על עדות השו"ב מאומדנא בלי ראיה ואכל ממנו לא יפה עשה כנ"ל: תשו' ז' (שייך לסי' ל"ג) בדין אם הי' מכה בצוואר למעלה ממקום שחיטה ובדקו המכה ע"י גרירה וראו שלא שלט בוושט עצמו הביא באשל אברהם בדין זה דאסור דנימוס הוי כניטל והוי כנדלדלו הסימנים, הנה נראה להתיר בזה כיון דהכא אין הטרפות מצד עצמו לא אמרינן נימוס הוי כניטל, וכיון דהסימנים מחוברים יפה לצוואר ואין מדולדלים אין להחמיר בזה. ומכ"ש אי נימא כדעת הסוברים דנעקרו הסימנים אינו טרפה רק שאין שחיטה מועלת בהם, אבל כאן שהם מדובקים בחוזק ממש הוי שחיטה ואפי' להסוברים שהוא טרפה נראה להקל כנ"ל: תשו' ח' (לסי' הנ"ל) אם נמצא תולעת בקרום הושט מבפנים וניקב עור החיצון והפנימי לא ניכר אם ניקב או לא, אם דומה לתולעת הנמצא בריאה דקי"ל לאחר שחיטה פריש או יש חלוק בדבר. הנה לדינא בכה"ג דיש נקב בחיצון והספק אימתי נעשה הוי חזקת איסור ממש דטעם מרחפת לא שייך בוושט, וגם הטעם לבקש חמימות דלמא אינו מצוי כ"כ ואף בכרס ודקין רבו המחמירין דלא אמרינן לאחר שחיטה פריש